רוצה אדם להביט מעבר לגבו, ולצייר את עברו מן הקיבוץ בעמק כנרות ועד המצפה הגלילי. עולים ובאים שמות ופנים ומציפים את תודעתו, והנה צומחים אילנות יוחסין ומסתעפים כעורקים על עלה רענן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
– צפו: רופאים ללא גבולות
רוצה הקורא לשקוע בספרו החדש של ד"ר עזריה בייטנר, ומשתלטת עליו שפה כעין עגנונית, מבלי שיחוש, והוא מתחיל לדבר בה עם שכניו ואוהביו. הררי שמות ואזכורים וייחוסים ושברי עלילות ומאורעות ופסוקים ומדרשים מצטרפים יחד, עד שכדי לעקוב אחריהם דרושים פתק קטן ועט ורשימות קטנות על שידת המיטה.
הרומן "חמה עמוקה מן הצל" אכן מרובה וגדוש. המספר בגוף ראשון הוא ד"ר בייטנר עצמו, לכאורה גיבור הספר, האיש שעשה את הדרך הארוכה מלידתו באצולת הקיבוצים דגניה ועד התיישבותו יחד עם משפחתו כאיש דתי במצפה הושעיה.
בייטנר, ד"ר לספרות חז"ל, חי חיים עשירים ברוח ובדעת ומשום כך אף הספר עשיר. הוא מרבה לצטט הלכה ופוסקים, מדרשים ואגדה, מוליך את הקורא לעבר קהילות עתיקות וחדשות ברחבי העולם, לוקח אותו לטייל עימו ביוון, ברוסיה ובפולין, מבקר בכנסיות, בבתי כנסת, בבתי מדרש ובחדרי אוכל. אהבת הספר עולה מכל עמוד, אהבת התורה, ההשכלה ורוחב הדעת.
אהבה לכור המחצבת
"אי משם, שר לו בדרך, אי משם שר פעמון, אי משם שובה הביתה בזמן הנכון", כתבה נעמי שמר. לאורך דרכו של ההולך בספר מדנדן מעליו כפעמון הסיפור היהודי: גבורה במחנות ההשמדה, סיפורי עיירות יהודיות והיחסים בתוכן, צעירים יהודים המצטרפים לקומוניזם בתקווה שיביאו מזור לעמים ויתקנו עולם, צאצאים שממירים את דתם ומתחתנים עם גויים, ירושלים של זהב ושדות שבעמק.
ומהו בעצם הבית? מתי שב הכותב הביתה באמת? האם כשהוא נזכר בליל הסדר בקיבוץ, על ההגדה נטולת האל והשירים מלאי העזוז הציוני? או כשהוא יושב סביב שולחן השבת שלו, עם בניו ורעייתו, ביישוב הדתי מצפה הושעיה? שאלה. ניכרת ברומן אהבתו של הכותב לצור מחצבתו וההבנה שהמקום הזה היה מכונן ומעצב, גם באופן שבו גיבש את התפיסה היהודית הדתית שלו. ותיקי דגניה, הייתה להם דרכם לבטא את הצביון היהודי. הספר רוחש כלפיהם התפעלות והערכה, במקום האכזבה או ההנמכה הצפויה אולי ממי שעבר לדרך חיים אחרת.
למען האמת, שמחתי על ההזדמנות לרומן ביוגרפי מפי מי שעשה את המעבר ובחר בדרכה של הציונות הדתית, על פני ספר לקורא הדתי, שעלולה להיות בו הסתכלות על בני הקיבוצים כעל עגלה ריקה; או מבט מתנשא או מנוכר כלפי מה שנקרא היום "השמאל", "ההגמוניה", "האליטה הישנה". כמי שלמדה כמה שנים במדרשת שדה בוקר ואז שבה אל האולפנה, תמיד אני נושאת את כאב הזלזול ששמעתי כלפי חבריי החילונים, שהיו מגשימים, מיישבי הנגב, ובמערכת השעות הקדישו שעתיים לתושב"ע. בייטנר כותב על הקשר העמוק שהיה לראשוני המתיישבים עם יהדותם, שלא הייתה הלכתית אבל היו בה בקיאות ותחושת שייכות טבעית, בטח שלא בורות.
"ראשונים היו ראשוני דגניה מכל הקיבוצים כולם לעשות להם הגדה חדשה לפסח… רוח רעננה השרו חברינו על ההגדה, שדורות של גלות הגלו ממנה כל זקיפות קומה של קוממיות וכל לחלוחית של ארץ ישראל. עמדו חברינו והשיבו לה את ניחוחות האביב של חג האביב, ואת פלאי הולדתו של משה רבנו ואת גבורותיו, שהוציא את ישראל ממצרים… בימי פסח היו דשאי דגניה מתמלאים רהיטי עץ ומיטות ברזל ומזרוני קש. מכה רבה הכה הפסח את השוויון, שאין כל המצניע עצמו בחוץ מצניע עצמו בבית"… (142־141).
זה הרב שלנו
אבל כשבא אל אותם החברים בקיבוץ בכיפה על ראשו, כשהחל לחזור בתשובה, הייתה הכיפה סדין אדום:
"אותו היום שחבשתי כיפה לראשי ובאתי אל זקני הקיבוצים לספר להם סיפורי החכמים, היטבתי את ראשי, הנחתי את כפי על כיפתי והצגתי אותה בפניהם. הס הושלך באולם. מעין התנצלות נפלטה מפי ואמרתי: מה אעשה, צריך אדם להתקדם בחיים… ומיד נתפתחו חרצובות ונתקו מוסרות והותרו אגודות ונמלא האולם המולה צפופה עד שקם הזקן הגדול ונופף בידו ונשא משלו ואמר בקול צרוד ורועד: בשביל זה עשינו את כל הדרך הארוכה משם לכאן? בשביל לחזור למקום ממנו באנו? הלא תחת הכיפה הזאת מצטופפות כל אמונות ההבל, כל הבלי הדת המטופשים, כל עוולות התורה, את כל זה השלכנו אחר גוונו, פנינו אל השמש העולה" (75).
גם ההורים התקשו לקבל את החלטתו של בנם, וניסו לגייס טיעונים פסיכולוגיים כדי שימשיך ויבקר אותם בשבתות מטעמים דתיים כמו ערכי המשפחה וכיבוד אב ואם. אבל בנם משיב להם: "לא אתם שתלתם ניגונים אלה בי אבי ואמי, שורשים עתיקים שלחו פארותיהם בדמי להחזירני אליהם".
בדומה לרבים מבני דורם, היו להוריו הורים דתיים, ובייטנר מתאר יפה את הסבתא בבני־ברק שהיה מבקר כילד ולומד ממנה הרבה. רגע מפעים בספר נרשם בי, ולא אכחיש שגם דמעות, כשהמספר ואביו, מייסד דגניה, מגיעים לבית הקברות בירושלים והאב פורץ בזעקת שבר נוכח אחת המצבות: "זה הרב שלנו, זה הרב שלנו בארץ ישראל". ללמדך שוב, שלכל קיבוצניק היו אבא ואימא, והיה להם גם רב.
ברור מאוד שדווקא עברו החילוני של הגיבור וימיו בקיבוץ, אווררו את התפיסה הדתית שלו. הוא מתאר את האבולוציה של החצאית עד שהפכה למכנסיים, ואת הכיפה שהרדיוס שלה משתנה עם השנים. העמדות שלו הלכתיות מאוד, ועם זאת ליברליות: "חידוש גדול נתחדש לנו בדורנו שנשים לומדות תורה. אין דומה לימוד תורה של תלמיד זכר ללימוד תורה של תלמיד נקבה. שהזכר זעוף פנים ותורתו חמורה והלכותיו נוקשות, והנקבה פניה אורות ותורתה רחומה והלכותיה רכות".
השכלתו הרחבה של בייטנר נפרשת על פני הספר, מלמדת ומאירה עיניים בדברים שלא עלו בדעתנו. כך למשל הוא כותב כשהוא מביט בפרוכת בבית הכנסת החדש ביישוב, ורואה שמצוירות עליה יונים, בניגוד למה שנכון לדעתו, על פי רוחב ידיעותיו:
"מדוע אפוא נפקד מקומה של היונה מבית הכנסת? גם יפה, גם מהמה את הלב, גם ענף זית בפיה ממקום המקדש… אלא כיון שנטלוה השונאים להנאות בה את יראותיהם, נסתתרה היונה בחגווי הסלע והיא עתידה לחזור ולהתגלות. צא ולמד יוני הגאים הצחורות, הטהורות, השלומיות, אדמו מדם ואש ששולחו מבתי קודשיהם וכילו אלפי אלפים מבני אמונתם, ולא נתקררה דעתם עד שכילו אלפי רבבות מבני אמונתנו. ואילו האריות והדובים והנמרים והנשרים לא די שלא נגעו באדם לרעה, אלא אף נתמלאו רוך ורחמים ובכו מרה" (230).
כאב שתי המולדות
על גב עטיפת הספר נכתב שזהו רומן המתאר תהליך חזרה תשובה של חבר קיבוץ דגניה, עד קשיי ההתאקלמות במצפה הושעיה הדתי. הציפייה מסוגת הרומן היא לספר המתאר חיבוטי נפש, רצוא ושוב. ציפיתי שיחד עם הגיבור אעבור את המסע הפנימי והחיצוני שלו, במעבר משפה אחת לאחרת, מחילון להלכה, אבל זאת אינה החוויה שמלווה את הקריאה בספר.
הספר איננו מעמיד גיבורים: איש, אישה, אבא, אימא, ולא אוזק את הכותב אל סבכי ליבם וסבך הקשרים ביניהם. כשקוראים ספר אוטוביוגרפי, בדרך כלל מזדהים עם הגיבור עד כדי התמזגות. כמו בצפייה בסרט עלילתי, כשהצופה מטפס ונופל יחד עם הגיבור ומגיע איתו אל שורת הסיום בסיפוק.
"חמה עמוקה מן הצל" הוא מעין שיעור היסטוריה יהודית דרך סיפורים ואנקדוטות, וכך גם מומלץ לקרוא אותו. הספר נע באופן לא לינארי, אסוציאטיבי לחלוטין, בין עבר והווה, בין דגניה והושעיה, ישראל והגולה, אז ועכשיו. יד עורך נאמנה יכלה לקצר את הספר ולהשמיט ממנו חלקים שבהם הוא דומה מדי לפובליציסטיקה, כמו החלק שבו מתאר הכותב את האבולוציה של הכיפה הסרוגה או מתפעל מדבריה של רות קלדרון בכנסת. אלה יומיומיים מדי בתוך הספר הזה, שהוא בהחלט שיעור חשוב בהיסטוריה, גם אם פחות בפסיכולוגיה.
כקוראת, הייתי רוצה לקרוא יותר על המתרחש בתוך ליבו של מי שעוזב את בית אבא ומוצא את אביו שבשמיים, ולא רק על האירועים החולפים עליו ועל קרוביו. אבל בספר שלפנינו מדובר באינטלקטואל, כך שסערת הנפש מתרחשת גם היא יותר בהיבט השכלי, כמו יונים שאינן במקומן, ופחות חשים את הקרע שבלב או את הלבטים וחוסר האונים של מי שחי בין שתי המולדות ונושא את כאב שתיהן.
עם זאת, בתוך מה שנראה ככאוס מבחינה עלילתית – וריבוי הפרטים אכן מקשה ומעמיס – יש לקורא הרבה מה להרוויח מגיבוש ועיצוב זיקתו לחלקים בחברה הישראלית, לתהליכים שעברה הדת, ולעומקה ורוחב יריעתה של היהדות, ופשוט ללמוד. וזה, רבותיי, המאפיין הראשון של תלמיד חכם.
חמה עמוקה מן הצל
עזריה בייטנר
כרמל, 2020, 400 עמ'
