לסכם בשתי מילים? היה מביך. לפני ארבע שנים פייסבוק הוסיפה את היישום שמאפשר לכל משתמש לשדר שידורים חיים לכל יושבי תבל, ומערכת מוצש שלחה אותי אל החזית: שדר את עצמך כמה שיותר, הכנס את חבריך אל תוך ביתך וחייך האישיים, אל תספר לאיש שאתה בעיצומה של משימה עיתונאית – ולאחר מכן כתוב את חוויותיך ושתף את הקוראים. כעבור ארבע שנים, כשאני נשוי פלוס מעניין־מה־דינה אשתי־תחשוב־על־זה, חזרתי אל הכתבה ההיא וצפיתי במה שעוללתי לעצמי. באותה נקודת זמן, כשהייתי רווק פלוס תחושה של "אין לי מה להפסיד", הכול נראה לי מושלם. גם שמח בפייסבוק, גם שער במוצש. מה לא הייתי עושה אז (וגם היום, תכלס) בשביל שער במוצש. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: הלייבים לא ייעלמו לשום מקום. וכאמור, היה מביך. מביך מאוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בין קודש לחול: מקימי "מוצש" חוזרים לרגעים הראשונים
– רווקים ומעושרים: חג הקניות הסיני שובר שיאים וזו רק ההתחלה
– פייסבוק, טוויטר והמזימה הסודית שלא קיימת
ארבע שנים מאוחר יותר, אני קובע בצער שנבואתי נכזבה. את הכתבה ההיא חתמתי בהתרגשות: "תשדרו אנשים, אין לכם במה להתבייש. ומלאה הארץ שידורים חיים ואולי תבוא גאולה לעולם". ציפיתי מהלייבים ליותר מדי. באמת האמנתי שהלייבים בפייסבוק ישנו את דרך התקשורת האנושית ויהפכו אותה למסוננת פחות וישירה יותר. חשבתי שהרשת תתמלא בשידורים של אנשים מתוך שעמומם, מרגעי בדידותם וממחשבותיהם הנאמרות בקול. אבל המציאות טפחה על פניי. הטכנולוגיה אולי מתפתחת, אבל הטבע האנושי מסרב להתרגש. בני אדם מפרסמים את חייהם רק אחרי עיבוד. אם הם ישתפו במילים, הן יעברו עריכה עצמית. אם יעלו תמונה, היא תהיה זו שנבחרה אחרי אלף ניסיונות. ואם יעשו שידור חי הם יסדרו יפה את הסלון, יעמידו חצובה, יתיישבו על הספה בפנים מחייכות, ויפתחו במופע מוזיקלי או בהרצאה שתכננו מראש. מה הועילו חכמים בתקנתם? כלום.
לא ניקח מהטכנולוגיה את מה שיש לה. היא אמנם לא משנה את הטבע האנושי, אבל משפיעה בהחלט על הסדר החברתי. נאמר זאת כך, מוצש יקר: בעבר רק למיעוט מבני האדם היה מגפון, ובאמצעותו הם צעקו את האגו שלהם אל העולם. היום לכל אחד יש מגפון משלו. זה חתיכת שינוי, אבל הצעקה עצמה לא השתנה. הרשת לא הצליחה לגרום לנו לצאת אל העולם כמו שאנחנו, היא פשוט גרמה לנו לבנות אולפן בתוך הבית. הלייבים שעשינו בימים ההם מתוך החדר והסלון והמטבח נעלמו מהר מאוד, וכיום נמצא בפיד זמרים בלייב, הרצאות, ימי עיון, או תוכניות של ערוצי טלוויזיה שמצאו עוד במה כדי לשדר אלינו.
אחרי ארבע שנים, מותר גם להודות שפייסבוק זה של זקנים. הצעירים היום באינסטוש, והצעירים של מחר בטיק־טוק. אבל האבולוציה הזו – פייסבוק, אינסטגרם, טיק־טוק – רק מחזקת את הטענה. השוואה בין הרשתות העדכניות לוותיקות תגלה שהחידוש המרכזי ברשתות של הצעירים הוא שהן מציעות הרבה יותר דרכים לעיבוד ולהפקה. פרסום טקסט או תמונה בפייסבוק זה כבר פאסה כי הסטורי של אינסטגרם הוא תוכנת עריכת וידאו משוכללת למדי והטיק־טוק זה כבר ברודוויי פינת פסטיגל.
לא מעניין אותנו להראות את חיינו כמות שהם ואף אחד גם לא מתעניין בחיים של אחרים שדומים מאוד לחיים שלו. אחרי כל ההתקדמות שעשתה האנושות העיקרון נשאר אותו עיקרון: יצירה ותרבות הן עיבוד ועריכה של העולם. אפשר להתבאס מהצורך שלנו במסכות, אבל אפשר גם לראות בכך את מותר האדם מן הבהמה. פרה, בשונה מאיתנו, מסופקת מהחציר שלה ולא מרגישה צורך להעלות תמונה שלו לאינסטגרם.
