לפני קצת יותר מארבע שנים אימצנו את כלבנו האהוב בלונדי. חצי שנה לקח לנו למצוא את הבאשערט שלנו. חצי שנה ארוכה ומתישה שבה נדחינו שוב ושוב על ידי עמותות שונות, בעלי כלבים שהתחרטו ומוכרים שנעלמו. גילינו שקשה זיווגם של כלבים ובעלים לא פחות מאלו של בני אדם. בכל פעם שהגעתי למערכת עם עוד סיפור בלתי ייאמן, אורי העורך היה אומר: "כשכל העניין הזה ייגמר, את חייבת לי כתבה", וכך היה. אימצנו, חתמנו, גוללתי את תלאותינו מעל דפי העיתון ובא לציון גואל. או לפחות כך חשבתי. כי החלק הכי בלתי ייאמן בסאגה הזו התרחש בכלל אחרי שהיא פורסמה. העמותה שממנה אימצנו את בלונדי לא אהבה, בלשון המעטה, את הכתבה הלא מחמיאה. ראשיה החליטו שהדרך הכי הגיונית לנקום בנו בתגובה היא לממש את סעיפי החוזה הדרקוני שחתמנו עליו, אשר אפשרו להם להוציא את הכלב מביתו. כן, גם אם עבר חודש וחצי מאז הגיע אלינו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארל גריי: עושים כבוד לתה המלכותי
– הניצחון הדמוקרטי חשף את השקר של האחדות הפלסטינית
– איך עיתון נולד? הרגעים המכוננים של מוצש
יצאנו לקרב. אחרי הכול, לא עברנו את כל המסע הזה כדי שבסופו ייקחו מאיתנו את החבר הטרי במשפחה. לאחר מאבק תקשורתי, שכלל גם שיחה הזויה ובלתי נשכחת בין נציגת העמותה לאראל סג"ל בתוכנית הרדיו שלו, בלונדי נשאר בבית. החודשים חלפו, הריגוש שבכלב חדש החל לדהות והילדים התחילו לזייף. קריאות "די כבר, נמאס לי להוציא אותו לטיול" נשמעו באופן הולך וגובר. האלפא החליט שאין ברירה אלא ליישר אותם ולקח את השניים לשיחה.
"אני מבין שזה אתגר לא פשוט, אבל לקחתם על עצמכם את ההתחייבות הזו ואין לכם ברירה אלא לעמוד בה", הוא פסק.
"אולי פשוט שאתם תוציאו אותו במקומנו?" הציעו החצופים הקטנים.
"לא יקרה. תבינו, אם אתם תמשיכו לעשות לנו צרות עם הטיולים אז פשוט נחזיר אותו למכלאה", הוא ניסה לזעזע אותם.
"אוקיי", הם הפטירו באדישות.
"אבל זה אומר שיותר לא נראה את בלונדי לעולם".
"סבבה".
"אבל זה אומר שיש מצב שאף אחד כבר לא יאמץ אותו. הוא כלב מאוד מבוגר, זה לא ז'אנר פופולרי", הוא המשיך בהפחדות.
"אז שלא יאמצו", הם המשיכו בשלהם.
"אבל אם אף אחד לא יאמץ אותו, זה אומר שירדימו אותו".
"קורה".
"זה אומר שהוא ימות!"
"כולנו נמות בסופו של דבר, אתם יודעים", ענו השניים בלי למצמץ.
"אנחנו לא מחזירים אותו ואתם ממשיכים בטיולים, וזהו", שאג האלפא בעודי תוהה אילו יצורים חסרי אמפתיה צמחו אצלי בבית.
מאז, שגרת הטיולים התנהלה על מי מנוחות, פחות או יותר. עם השנים, כשילד מס' 3 גדל, הצטרף אף הוא לתורנות ונושא איתם בנטל. במבט לאחור, אני חייבת להודות שאני מבינה יותר ויותר את הקשיים שמערימות העמותות על משפחות עם ילדים ואת הרצון שלהן לחסוך מהכלבים טלטלות מיותרות. קצת כמו בגידול תינוקות – אתה לא באמת מבין את גודל האחריות ואת המאמץ שזה מצריך עד שהרצועה כבר בידיים שלך. אנחנו התמדנו, אבל ראינו לא מעט חברים מסביבנו שוויתרו על הכלב שאימצו כי לא היה להם כוח להתמודד או שהתייאשו מהילדים והחלו להוציא אותו לטיולים בעצמם.
אומרים שכמו שבני זוג נהיים דומים עם השנים – כך גם כלבים מאמצים את ההרגלים של הבעלים שלהם, ואין ספק שבלונדי הוא אינדיג בכל רמ"ח איבריו (או כמה איברים שלא יהיו לכלב): גרגרן, עצלן, ושואף לשהות כמה שיותר במיטה שלו. כנראה אחרי הכול, זה באמת היה זיווג משמיים.
