יהושע קנז, יליד 1937, בן דורם של א"ב יהושע ועמוס עוז, הוא מגדולי הספרות הישראלית, אף כי פחות ידוע ומוכר מהם. ענוותנותו והימנעותו מלהפוך לדמות ציבורית זכו להערכה ואפילו לאהבה מצד סופרים וקוראים, אבל גם פגעו בתפוצה שיצירתו האנינה והמזוככת, בעלת העומק הפסיכולוגי והראייה החברתית הנוקבת, הייתה ראויה לה. גם מחלת האלצהיימר שבה לקה ובגינה בילה את שנותיו האחרונות בבית אבות, הרחיקה אותו עוד יותר מעין הציבור. מעניין ששנים רבות לפני שהעולם סגר עליו הוא תיאר ברומן הריאליסטי־פנטסטי שלו, "בדרך אל החתולים" (1991) בית חולים סיעודי גריאטרי, שהדינמיקה הקבוצתית בו מלאה תשוקות ומתחים, אינטריגות ונכלוליות, ושהרצון להתבלט ולהיראות טוב משכיחים בו לפעמים את העובדה שהדמויות נמצאות על סף מותן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שרת התפוצות הודתה למנכ"ל פייסבוק: "התייצבת לצד האמת"
– חברות מאיחוד האמירויות ישקיעו במרכז הייטק בשכונת ואדי ג'וז
– דעה: זכותם של החרדים לעצב זהות, רק שלא יבקשו טובות
יהושע קנז, שמת השבוע במוסד סגור, בוודאי לא נטל חלק באינטראקציה החברתית ביקום שהיטיב כל כך לתאר, הן בשל אופיו המסתגר וביישנותו והן בשל מצבו הקוגניטיבי המצער באחרית ימיו.
בוחן את כור ההיתוך
הרומן המונומנטלי שלו "התגנבות יחידים" (1986), שנחשב לשיא יצירתו, הוא מופת לתיאור יחסים בין אנשים במקום סגור, מעין "סיר לחץ" שבו האדם הבודד מתגלה במערומיו, והקבוצה ההטרוגנית כמיצג רווי מתחים שבו השנאות, הקנאות והרוע, אבל גם האהבות, הידידות ותחושת הסולידריות מופיעים במלוא קיצוניותם. בספר מתוארת קבוצת טירונים בעלי כושר לקוי שמגיעים ב־1955 לבסיס סרפנד (צריפין של היום), ותודות לדרכי האפיון האמנותיות, המתוחכמות והחשאיות של קנז הופכים למטפורה של המדינה הצעירה, מטפורה שעם השנים לא התפוגג עוקצה.
הרומן עוקב אחרי מערכות היחסים המתפתחות בטירונות בין מי שלא מזמן סיימו תיכון או הגיעו ארצה בגלי העלייה ההמוניים של שנות החמישים, והצבא זימן אותם בהפתעה למקום היררכי, חסר לב, שרירותי ותובעני. הם זרים זה לזה, והאפשרות להפוך אותם ליחידה שמתפקדת כאיש אחד היא חסרת סיכוי. הם באים משכבות סוציו־אקונומיות שונות: בני טובים משכונת רחביה בירושלים לצד בני המעברה, הכפר והעיר, בני עדות שונות ושומרי מצוות לצד יוצאים בשאלה – ערב רב שהוא ראי חריף של החברה הישראלית בשנות עיצובה. ויש ביניהם גם קיבוצניק יפה בלורית ותואר, אהוד ומקובל על כולם, אלא שגם לגביו נכונה לקוראי קנז הפתעה.
"התגנבות יחידים" בוחן את מושג כור ההיתוך בעשור הראשון של המדינה. זהו סיפורם של יחידים שהוטחו למקום מפתיע בנוקשות, בעלבון ובהשפלה. יחידים אלה – שהמאחד ביניהם הוא כושרם הלקוי והעובדה שהם מסתדרים בתקופת הטירונות שלהם בזוגות או בחבורות, ולעיתים אף מצליחים להתלכד לקבוצה מגובשת אחת – נשארים בסופו של דבר יחידים המתמודדים שעה שעה עם עצמם, עם חברתם וגם עם מפקדים שאנושיותם מוטלת בספק. קנז השכיל לאפיין בו־זמנית יחידים רבים באופן אינדיווידואלי מעורר השתאות, גיבורים אנטי־גיבוריים, יִצריים או חדלי אישים, לצד דמויות מופת כריזמטיות ספורות. אלה ואלה מרכיבים מחלקת טירונים, קרי קבוצה אנושית טבעית ואמינה, שהיא גיבורת הרומן.
הנטייה של קנז לתאר גיבורים אנטי־גיבוריים שנגזר עליהם לחיות במקום המזמן אותם יחד, כדי ששונותם תגבר על הידמותם, לא התחיל ב"התגנבות יחידים" המתאר בסיס טירונים, ולא ב"בדרך אל החתולים" המתרחש במוסד גריאטרי. ברומן מוקדם שלו, "האשה הגדולה מן החלומות" (1973), מצויים גיבוריו בבית משותף בשכונה ירודה. השכנים מתחככים אלה באלה, מתח וסלידה שוררים ביניהם, והיחסים הקרובים הכפויים הם נמוכים ומכוערים.
סכסוכי השכנים המתוארים באופן נטורליסטי שיש בו ממד פסיכולוגי וחברתי מוכר, מעוררים מחשבה עגומה על מצבו של האדם ועל החברה שבה הוא חי. והמקום שבו ממוקם הבית, אחד האזורים המוכים של תל־אביב, הוא אבטיפוס לכל בית משותף בישראל או מחוצה לה, כפי שגם המוסד הגריאטרי והבסיס הצבאי הם ארכיטיפים למקום סגור שמתגודדים בו אנשים שיש ביניהם דמיון סוציו־אקונומי או גילאי, לצד קווי אופי ואישיות שונים, כמו גם תקוות ומאוויים מנוגדים.
בדידות ללא פרטיות
יהושע קנז ידע תמיד להטעין את המקום, שהוא אצלו הן מקומי, ניתן לזיהוי, והן טיפולוגי, מתרומם לדרגת סמל, במטען רגשי עז. יתרה מזאת, הפרדוקס הקיומי הוא שלאדם בעצם אין מקום ואין בית. בשום מקרה ובשום מקום אין הוא מוקף בחום משפחתי, וגם הפרטיות היא ממנו והלאה.
"אין לו שום מקום בעולם בו יוכל לצעוק בלא שישמעהו איש", זהו מצבו האבסורדי של שמוליק שננטש על ידי אשתו ונותר בודד ומיותר בביתו שלו (האשה הגדולה מן החלומות, עמ' 152); "מעולם לא העליתי על דעתי כי רבים כל כך יכולים לסבול בדידות כזאת בצפיפות כה רבה" (התגנבות יחידים, עמ' 88). בדידות בלי פרטיות ובלי חום אנושי, זוהי מנת חלקו של האדם הקנזי בקופסה, בכלוב, בגיהנום, בבית המשוגעים או בכל מוסד שאל תוכו נדחס עם כל האחרים השונים ממנו כל כך, ודומים לו בפן העלוב שלהם.
לכן צריך אדם במו נפשו ליצור לו את מקומו, ואם הוא מצליח, ורק יחידי סגולה – האָמנים – מצליחים, כל מקום יכול אז להיות מקומו. יוסי רסלר, המוזיקאי האמן מהתגנבות יחידים, "אינו מעסיק את נפשו בחלוקת האנשים שסביבו לנבחרים ולפחותים, אינו בוחן את מקומו בתוכם, יכולתו לבודד לעצמו חלקה קטנה של יופי שומרת עליו, מאפשרת לו לשאת את ביתו לכל מקום, כמו צב או שבלול" (עמ' 77).
קנז הוא אמן בכל ישותו. "מומנט מוסיקלי", אחד משלושת הסיפורים בקובץ הנקרא על שמו (1980), הוא סיפור חניכה שמשמעו היעשותו של הגיבור הקנזי לאמן. בניגוד לחייו של קנז, שהסתיימו במוסד סגור כשהוא עצמו מרוקן מתודעה וזיכרון, ב"מומנט מוסיקלי" הוא מתאר את תהליך ההיזכרות, שמשמעו העלאת פרטי פרטים מהתודעה הזוכרת והנזכרת, כהכרחית לעשייה אינטגרטיבית של יצירה. בביתו – דווקא כאן בבית שהוא ביתו – כשנהמת המזגן היא בבחינת רעש לבן המשרה עליו מנוחה, מנוחת האמן, הוא מדפיס את סיפורו.
מה רב המרחק בין דיוקן האמן כאיש צעיר של יהושע קנז, שיש לו היכולת לבודד לעצמו חלקה קטנה של יופי, ובין היום שבו נגזר עליו למות בשיאה של מגפה עולמית שכל מקום הוא מקומה, ושהוא, הסופר, לא יודע עליה דבר וחצי דבר.
