באחד הקטעים הטובים ביותר עד כה בעונה הרביעית של "פארגו", פאי תפוחים תמים מונח על מפתן דלתה של משפחה בפרברים המנומנמים של קנזס־סיטי. אבי המשפחה, שכבר התחלנו להכיר אותו, את אשתו, את בתו ואת הסיפור הסבוך שאופף אותם, מסתכל לשני צידי הרחוב, לא רואה איש, מרים את הפאי ונכנס הביתה. למה לא? בכל זאת אנחנו בשנות ה־50'. אנשים עוד לא חוששים מפסיכופטים, מזונות רעילים ושאר מרעין בישין. אדם רוצה לתת לך פאי תפוחים חם וטעים, לא תיקח?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסתמן: פריצת דרך במו"מ להקמת קואליציה במוסדות הלאומיים
– רב בבי"ח בנהריה הושעה לאחר שנחשד במעשים לא ראויים
– מצב החירום נגמר, מגבלות ההפגנות ימשיכו באופן חלקי
אבל אנחנו, הצופים, יודעים שהמאכל התמים אכן מורעל, פרי מלאכתה של שכנה שככל הנראה עונה להגדרה המילולית של פסיכופטית. ועכשיו הוא בתוך הבית, עם דמויות שכבר התחלנו להתחבר אליהן. אבל יוצרי הסדרה לא ישחררו לנו את המתח בקלות. הפאי לא נאכל ישר. במקום זה, הוא נותר חלק מהתפאורה בזמן שמספר אירועים, כל אחד ביזארי יותר מקודמו, מתרחשים על פני המסך. הפאי משמש תוספת, עוד שכבה של מתח בסדרה שלמדה מתח מהמומחים הגדולים ביותר, ועוד מקור של קומדיה שחורה ביצירה שיכולה לקרוע אותך מצחוק רגע אחרי שהיא גרמה לך לאחוז בכרית ולהתפלל לשלומה של דמות. כשסיפורו של הפאי מגיע לסיום, הוא משתלם בענק.
פארגו, סדרת הפשע־דרמה־קומדיה שחורה מבית היוצר של נואה הולי, ששואבת כמובן השראה מהסרט בעל אותו שם מ־1998 של האחים כהן, מורכבת מעשרות רגעים כאלו. הסדרה מתפקדת יותר כמו משל, וכל סצנה, כל משפט בדיאלוג, כל זווית צילום, הם כחומר ביד היוצר ומשמשים להעברת המסרים המורכבים והיפים שהולי מבקש ללמד. בהיותה אנתולוגיה שכל עונה שלה מתרחשת בתקופה אחרת ו(בעיקר) עם דמויות אחרות, המסרים בעיקר מתחלפים מעונה לעונה, אך השאלות הגדולות שהולי שואל דומות: מה הגבול בין סיפור לאמת? כיצד אדם יכול להתמודד עם עולם שמשתנה במהירות מול עיניו? האם יש מקום לחיים פשוטים בעולם מודרני מורכב? מה זה אומר להיות אמריקני?
רעיונות מורכבים שכאלו מועברים בסיפורים מדהימים שהולכים על הגבול הדק בין מציאותי והזוי, ובין מותח למצחיק.
בעונה הנוכחית – שכשליש ממנה כבר שודר – הסיפור מתמקד במאבק בין שתי משפחות פשע מאורגן בקנזס סיטי של שנות החמישים. במונטאז' יפהפה בתחילת הפרק הראשון, היוצר מציג בפנינו את ההיסטוריה האלימה (והמפוברקת) של פשע מאורגן בעיר – קודם באו היהודים, ואז באו האירים והחליפו אותם, ואז באו האיטלקים והחליפו אותם, וכאן אנחנו נכנסים לתמונה: המשפחה הישנה והדשנה היא האיטלקית, אבל עכשיו באה המאפיה השחורה, והיא רוצה לתבוע את חלקה בחלום האמריקני הגדול.
אם הקונספט הזה נשמע סטנדרטי יחסית, הרי שהוא רווי טוויסטים שמקנים לו קסם מיוחד. לדוגמה, מסופר לנו בהתחלה על מסורת מעניינת שקיימו משפחות הפשע מימים ימימה: כאשר נחתם הסכם רגיעה בין שתי משפחות, אבות המשפחה מחליפים ביניהם את בניהם הצעירים, כדי לשמור על השלום. גם הטוויסט הזה מקבל טוויסט בעצמו, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ככל שהסדרה מתקדמת.
ראש המשפחה השחורה הוא לואי קנון, בגילומו המצוין והמפתיע של הקומיקאי הנודע כריס רוק. לאחר שמסר את בנו לראש המשפחה האיטלקית וקיבל בן איטלקי קטן בחזרה, רצף אירועים מקריים ודרמטיים מביא אותו אל סף מלחמה מול האיטלקים, בהובלת ג'וסטו פאדה, אותו מגלם גם שחקן קומי בעיקר, ג'ייסון שוורצמן. אבל מהר מאוד בפרק הראשון אנחנו נחשפים לקאסט רחב של דמויות אחרות שבהתחלה כלל לא ברור איך הן מתקשרות, אך קצות החוט הולכים ומתחברים ככל שהעלילה נמשכת: ילדה שחורה אמיצה וחכמה שסובלת מיחס גזעני, אחות חכמה ופסיכופטית, שתי אסירות אקסצנטריות שנמלטו מהכלא, מרשל מורמוני שנשלח לתפוס אותן, ועוד ועוד. בסגנון פארגו קלאסי, כל אחת מהדמויות הופכת לעולם ומלואו חמש דקות אחרי שאנחנו מכירים אותן לראשונה, ומהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו מיצרים על כך שלא יהיה יותר זמן להתמקד רק בסיפור שלהן.
ארבעה פרקים אל תוך העונה הנוכחית, אפשר כבר להגיד שמדובר בעוד הצלחה מסחררת של נואה הולי, האדם שהצליח לשדר את הסגנון והכוח של האחים כהן בלי לחכות את האחים כהן. אם עוד לא התחלתם את הסדרה, רוצו מיד לנטפליקס הקרוב אליכם. אם אתם וטרנים של שלוש עונות, היו בטוחים שמחכה לכם עוד סיפור מצוין.
פארגו עונה 4, HOT VOD ו־HOT HBO
