אל "הזמר במסכה" הגעתי עם שילוב של חשדנות וקוצר רוח. הכל הרגיש לי יותר מידי כמו פורמט של לחם ושעשועים במדינה חרבה שבה הטלוויזיה מאכילה את הקהל בבידור זמין ונוצץ. מי שהושיב אותי בסופו של דבר לצפות בתוכנית הם הילדים, שממש חיכו לתוכנית הזו. עולים שם האחד אחרי השני מפורסמים מתחומים מגוונים, שנתונים בתוך תחפושות מרהיבות. בתוך התחפושת אתה יודע שמסתתר אדם מאוד ידוע, שבלי המסכה תזהה אותו ברגע, אך עם התחפושת הוא הופך לתעלומה של ממש.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אין ואקום: האזרחים נרתמים היכן שהמדינה כשלה
מהסוכה ועד לבית החולים: גלגולו של אשפוז
צפו בשידור: הקורונה במגזר החרדי – כל השאלות הבוערות
אותו סלב מחופש עומד ושר, למרות שרוב הסיכויים שהוא בכלל לא זמר, ואולי לא אמן בכלל. ואין, פשוט אין לך מושג במי מדובר. יכולת הזיהוי היא אפסית. גם הרמזים שניתנים על אותה דמות עלומה נלקחים מהנקודות הכי נידחות בביוגרפיה או עוברים עיבוד כל כך גדול שהם ממש למיטיבי לכת. בסופו של דבר, המחופש שזוכה לפחות קולות מהשופטים חושף את עצמו, והפער בין הניחושים לזהות הוא, בלי ציניות, ממש מאלף (גם הרייטינג מתנהג בהתאם – 29%!).
ובו בעת, "הזמר במסכה", שמבוססת על פורמט קוריאני, היא כל כך פשוטה במהותה. היא לא ריאליטי מסובך נוסח "2025" שעד היום לא הבנו מה עושים שם. היא כל כך נגישה, עד שכל קבוצת ילדים יכולה להפיק אחת כזו בכוחות עצמה: לוקחים את התחפושות משנים קודמות, מוסיפים את המסכה של הדמות מהסרט "הצעקה" ועכשיו לך תדע מי זה. מוסיפים ניתוחי רמזים ותיאוריות קונספירציה שמפיצים ברשת על זהות המועמדים, והנה לך תוכנית שבאופן ערמומי ממשיכה לטרטר בתוך הראש גם בשעות שהיא לא משודרת.
וכך, בדיוק כך, התוכנית הזו התחילה לטרוד גם את מנוחתי. אתה מוצא את עצמך מתהלך ברחוב, מתאוורר מהסגר, ושואל את עצמך אם המלפפון החמוץ זו לא במקרה דנה ויס, ומשוכנע שהדוב הוא בכלל רוני אלשיך כי מראים שם משטרה וחקירות, וכי לדוב יש שפם. בדוק זה אלשיך, אבל אז מהדוב יוצא גדי סוקניק.
אתה מגלה, באופן די צפוי, שרושם ראשוני פה לא משחק תפקיד. שקומיקאי מחונן כמו טל פרידמן, שהיה נתון בתוך תחפושת קרמבו, הוא דווקא הראשון שהשופטים והקהל לא מתלהבים מהביצוע שלו. אתה נוכח לדעת שלא כל הליהוקים הם לעניין, כמו הבחירה לשים את ינון מגל בתוך קקטוס, שהביאה לסערה ברשת, כיוון שמגל התפטר מהכנסת בשנת 2015 בעקבות טענות להתנהגות בלתי הולמת כלפי נשים. ובאמת, אל תביאו לנו אדם שמרקד בגרביונים ירוקים וסנדלים וגורם לשופטים להגיד שוב ושוב: "איזה מתוק אתה" כשבפועל ההיסטוריה האישית שלו פחות מחליקה בגרון. נראה לי בסיסי שלתוכנית כזו של נטו בידור כדאי להביא אנשים שלא דבק בהם רבב.
השופטים הם אלו שאמורים לנחש מי המפורסמים העלומים והדינמיקה ביניהם היא משעשעת, כי יש בה לא אחת מהמצוקה. צדי צרפתי למשל נראה בפאניקה. השנים ב"כוכב נולד" וכבמאי מצליח לא הכינו אותוי לזהות את הקולות של השרים, והוא לא מאמין שזה קורה לו. אופירה אסייג מדברת כל פעם בכזה ביטחון שהיא יודעת במי מדובר, שאותו אדם ישב אצלה ואצל ברקו באולפן, וגם שוזרת בניחוש שלה פרקי חיים ושבבי רכילות של אותו אדם. אבל ברגע האמת, מתברר שטון ידעני הוא לא מספיק, ושהיא שוב טועה, ובגדול.
סטטיק ובן אל מקשטים בנוכחותם ובתלבושותיהם, שהיו יכולות בקלות להיות אחת התחפושות של הזמרים במסכה, ושחר חסון משלים בעוד פאנץ' אבל הכי פחות בולט מכולם. עידו רוזנבלום מנחה בקסם האופייני לו, וכל העת לא יודע האם מתוך אחת המסכות לא עלולה להתפרץ פתאום אשתו, יונית לוי, ואז – מי שומר הערב על הילדים?
"הזמר במסכה", קשת 12, שלושה כוכבים
