תסתכלו עליו – תראו אותנו
אריאל שנבל בחר את לארי דיוויד מ"תרגיע"
ללארי דיוויד אין א־לוהים. לארי דיוויד אומר את מה שהוא חושב, כל מה שהוא חושב, לכל אחד, ולא משנה הסיטואציה. לארי דיוויד לא נבוך משום דבר. לארי דיוויד עשיר כקורח, והוא בז לשכניו העשירים והמפונפנים. לארי דיוויד הוא זה שכל פעולה שלו כמעט מכווצת אותך אל הספה באי־נוחות. מה יעשה הפעם לארי דיוויד, אתה ממלמל כמי שצופה בתאונת דרכים ולא יכול להפסיק.
לארי דיוויד הוא כל מה שאנחנו רוצים להיות, וחוששים להיות. לארי דיוויד הוא סך כל הפדיחות שעשינו בחיינו, וסך כל האומץ שרצינו לגייס כדי לעמוד על שלנו ומעולם לא באמת הצלחנו. לארי דיוויד הוא מראה יפה ומכוערת שלנו. לארי דיוויד הוא אנחנו.
האיש שחיבר את הצברים לעדה האתיופית
מאיה פולק בחרה את גילי צ'לצ'או מ"נבסו"
הוא יבוא עם השיער הנפוח שכל כך מזוהה איתו, חמוש בחיוך השובבי שלו. אולי גם יביא איתו את הדוד הנודניק והמפונק שלו, שמלש, שאוהב שמכינים לו אוכל ומגישים לו לשולחן. הוא ינסה לספר על העבודה שלו בתחום הפרסום, אבל אנשים בסוכה בטח ישאלו אותו אם היו סוכות גם באתיופיה, כמה הלך ברגל עד שהגיע לארץ או אם הביא איתו אינג'רה.
אבל גילי צ'לצ'או מ"נבסו" לא ישחק לידיהם, הוא יפלוט איזו תשובה צינית וימצא את הדרך גם להתחבב על כולם וגם להוריד אותם מעליו. מזה מורכב החסד שהוא עושה לכלל העדה האתיופית: בעיניי הוא האיש שפיצח את הדרך להנגיש את נרטיב העדה האתיופית לכלל הישראלים כשהוא בוזק על הכול הומור, בצחקוק קליל אך ממזרי. הוא לוקח הזדמנויות לגזענות והופך אותן להזדמנויות להכיר כמה העדה האתיופית עשירה, נפלאה ומסקרנת. מספר סיפורים עכשווי שכזה הוא אורח רצוי בסוכה שלי.
מונולוגים, קללות ומשאלת מוות
אלחנן שפייזר בחר את אל סוורנג'ן מ"דדווד"
יש משהו אירוני בלבקש לארח את אל סוורנג'ן בסוכה שלך. כשאנחנו פוגשים בו בהתחלה בתור בעליו של הבר המרכזי ביותר בדדווד – עיירת כריית זהב קטנה שצצה בגבעות דקוטה – הוא יודע בהחלט איך לארח כראוי עם שוט של ויסקי ושיחה טובה, ויודע אפילו יותר איך להיפטר ממתארחים שלא מתאימים לתוכניות שלו.
אבל בסיפור שמוקדש יותר מכול להתפתחות האישית של הדמויות שלו, אין מי שעובר מסע גדול יותר מסוורנג'ן, וכל רגע קשה, דרמטי ולפעמים קורע מצחוק בו הוא תענוג. אז אם אל היה מקבל את ההזמנה, הייתי מושיב אותו ליד השולחן בסוכתי הצנועה, מוזג לו שוט של בורבון, מגיש לו צלחת עוגיות וממתין לאחד המונולוגים הקלאסיים שלו: רווי קללות, מלא באמיתות פשוטות, שקרים גבוהים וכמה אמירות אנטישמיות שמועברות במליצה ומובהר בהן ש"אני דווקא בסדר יחסית". ובליבי, הייתי מתפלל להשם שהוא לא ידקור אותי בסוף השיחה. תכלס, שווה את הסיכון.
הרוגע שהייתי רוצה לעצמי
רביטל ויטלזון–יעקבס בחרה את תמר מ"קופיקו"
בילדותי (תקופת בית המקדש הראשון ככה) הייתי תולעת ספרים. אהבתי את חסמבה, התמכרתי לננסי דרו, אבל הייתי שרופה, אבל שרופה, על תמר בורנשטיין־לזר וסדרת קופיקו (כן, וגם צ'יפופו, וכן, אני יודעת שהם בני דודים).
הילדים שלי מכירים את קופיקו מסדרת הטלוויזיה המושלמת (בעידנא דריתחא אני קוראת לבעלי: אברוםםםם) ואם יש דמות שאני נושאת אליה עיניים, במיוחד בימים קשים אלו – הרי היא תמר, האמא במשפחת לזר (וגם שושנה השכנה, אבל זה סתם בגלל שכל מה שטלי אורן עושה הוא קדוש בעיניי ואמור להיכנס לקיצור שולחן ערוך). תמר האלופה, המנהלת, המתמודדת. הרוגע והשקט שלה גם ברגעים שקופיקו ממלא את כל הבית בקצף או יוזם אפיית עוגיות. מדובר באמא שהיא השראה, וכשממש־ממש רע לי בלמידה המקוונת, אני שמחה שלא צריך להושיב את קופיקו ללמוד בזום.
החברה הכי טובה שלי
קרן מלמד בחרה את לורליי מ"בנות גילמור"
כשהודעתי לבן זוגי שבחרתי לארח את לורליי גילמור בסוכה שלי, הוא הצהיר שימצא לו סוכה אחרת לשהות בה. בסדר גמור, אני יכולה להבין, לא לכולם מתאים להקשיב למישהי שקצב הדיבור שלה הוא 400 מילים בדקה. אבל ללורליי ולי יש הרבה מאוד על מה לדבר, וגם פערים להשלים.
20 שנה עברו מאז פגשתי אותה לראשונה. היא הייתה אישה בת 31 שגידלה לבד מתבגרת בת 15, אחרי שעזבה את בית הוריה העשירים והמקושרים. ואני? אמהות עוד בכלל לא הייתה בתוכניות שלי, אבל ידעתי שאני רוצה להיות בדיוק כמוה: שנונה ומצחיקה, קלילה אבל אינטליגנטית, ובעיקר רציתי שבבוא היום הבת שלי תראה בי את החברה הכי טובה שלה.
השנים חלפו. היום יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת 15, בדיוק בגיל של רורי, בתה של לורליי, בעונה הראשונה של הסדרה. למרות שמציאות חיי שונה מאוד מסדרת טלוויזיה, לפעמים כשהיא משעינה עליי ראש ואני מלטפת לה את השיער, אני מדמיינת שאנחנו בכלל לא בגבעתיים אלא בקונטיקט, מסביב עלים כתומים ואדומים נושרים מהעצים, ואני החברה הכי טובה שלה בעולם.
היהודי החם שהוא גם מסמר המסיבה
אביטל אינדיג בחרה את ארי גולד מ"הפמליה"
סוכות הוא חג של אורחים. יש אורחים שמגיעים עם סלט, יש כאלה שמתייצבים נכונים לעזור בכל מטלה בתפעול האירוע, אבל האורח האהוב עליי הוא זה שמביא איתו כריזמה. כוכב המסיבה.
בדיוק כמו ארי גולד, סוכן השחקנים המיתולוגי מ"הפמליה", שגם בעולם מלא בידוענים הוליוודיים נוצצים עדיין מצליח לגנוב לכולם את ההצגה. הוא חכם, מצחיק, סרקסטי וחד, לשונו תמיד תהיה על העליונה. מבחוץ הוא אולי נובח כמו בולדוג, אבל בפנים יש לו לב רגיש ומתוק כמו צ'יוואווה.
דמותו של גולד מבוססת על ארי עמנואל הכול־יכול, שכבר כונה על ידי טראמפ (חובב הכינויים) "המלך היהודי של הוליווד" והוא גם אחיו של רם עמנואל, יד ימינו של אובמה וראש עיריית שיקגו לשעבר.
מדובר כאמור ביהודי חם שנוהג לבקר בבית כנסת בחגים (כדי להתפלל אבל גם כדי לסגור שם עסקאות עם ראשי האולפנים), כך שלא נצטרך לבזבז זמן מיותר עם הסברים על אושפיזין, דפנות וטפחים ונוכל ישר לצלול לסיפורי המור"קים מעיר המלאכים, לשמוע על המשפוחה ולקנח עם כמה בדיחות ליד, כמובן.
כבר לא ילדה-טובה-ווינטרפל
רחלי מלק–בודה בחרה את סאנסה סטארק מ"משחקי הכס"
אם יום אחד תהיה לי כלבה ממין נקבה, יקראו לה סאנסה. זה נורא אופנתי היום לקרוא לכלבים על שם דמויות ממשחקי הכס. האמת שהדמות האהובה עליי בסדרה היא בכלל טיריון לניסטר, אבל אם צריך להזמין אושפיזין לסוכה, סאנסה לגמרי לוקחת בהליכה.
הנה משהו שהפתיע אותי – אפילו אין לה ערך בוויקיפדיה. על טיריון למשל יש עמוד שלם. בעצם אולי זה לא כל כך מפתיע: סאנסה תמיד הייתה דמות מעט חיוורת שצריך להתאמץ כדי לאהוב. האצילות המופגנת, הקרירות והעור הצח שעמד כקונטרה לשיער האדמוני והבוהק תמיד שיוו לה מראה של אלה, ומאלים אפשר להתפעם, אבל לא להיקשר אליהם.
סאנסה היא הדוגמה המושלמת לאישה שהלכה על פי הספר וזה לא עזר לה. היא הייתה הבת המושלמת, הכלה המושלמת, הנצר הכי לא סורר למשפחת סטארק – אבל כלום מזה לא שינה את גורלה. להפך: ההחלטה להיות ילדה טובה וינטרפל הביאה עליה בעיקר צרות. במהלך הסדרה היא מועברת מגבר לגבר ככלי אין חפץ בו. אירוסין לג'ופרי, חתונה בכפייה לטיריון ולקינוח – מערכת יחסים מתעללת עם רמזי בולטון המשוגע – הכול נפל על סאנסה.
היינו מצפים שמתישהו בכל התלאות תיפח רוחה, אבל איכשהו, כמו חתולה בעלת תשע נשמות, כמו עוף החול, היא קמה על הרגליים ואוספת את עצמה. מעונה לעונה, בתהליך איטי אך עקבי, הופכת סאנסה מנערה חסרת חוט שדרה למנהיגה בהתהוות. היא שורדת את קרב בלאקווטר, מגייסת את אבירי העמק ומנצחת בקרב הממזרים, מאחדת את וינטרפל ומחזירה אותה לידי משפחת סטארק.
מדובר בווינרית. אמנם קצת לייט־בלומר, אבל בסוף התעוררה הילדה. לכן, אם יום אחד תפציע בסוכתי, אומר לה שגם אם לעולם לא תהיה הדמות האהובה בסדרה, היא חתיכת דמות לספר עליה לילדה שלי. כלומר, לא כרגע, היא כולה בת שש ואצטרך לצנזר הרבה פרטים בעייתיים, אבל מתישהו כשתגדל. עד אז, נשאר לי רק להעריץ את סאנסה בסתר, לקוות שמתישהו היא תיפול על גבר שידע להעריך אותה, ואולי גם לקרוא על שמה לכלבה שלי.
