אישה צעירה מרקע דתי סיפרה לי שהיא זוכרת עד היום את תחושת האכזבה והעלבון כאשר הבינה באיחור שלעולם לא יקראו לה לשיר את "שיר הכבוד". בתור ילדה היא חיכתה לזה שבת אחרי שבת, אפילו פטרלה ליד הבמה כדי שהגבאי יראה אותה. הוא לא ראה אותה, כפי שלא ראה אף ילדה אחרת. האם ההלכה היא הגורם להתעלמות מהילדות? שבוע אחרי שבוע מניחים לילדים קטנים שאינם בגיל מצוות לשיר "אנעים זמירות"; האם לא יעלה על הדעת לאפשר את זה גם לילדות?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
כמה סמלי שקוראים לו "שיר הכבוד". העניין הוא שזה רק ציון דרך ראשון בחייהן המורכבים של הילדות האלה, שפטרלו סביב הבמה בלי לדעת את האמת המרה על מעמדן בעולם הדתי. הן לא ידעו אז שמוסדות החינוך הדתיים לא יחשפו אותן לידע הנרחב בלימודי קודש שהתלמיד הדתי הממוצע נחשף אליו; הן לא ידעו שלעומת הבנים, הן יקבלו הזדמנות ללמוד גמרא רק בשלב מאוחר יחסית, וגם אז בהיקף מצומצם. רבות מהן לא ידעו בזמן אמת שיש מגוון תפקידים בצבא שהן יכולות למלא ללא חשש, כי באולפנה שבה למדו הסלילו אותן לשירות הלאומי. ייתכן שרבות מהן לא ידעו שבכל יחידה בצה"ל יש ממונה על הטיפול בהטרדות מיניות, שלא כמו בשירות הלאומי. למחנכים הדתיים עדיין נוח לשמור את הנערות מחוץ לצה"ל, אף על פי שפתוח בפניהן מגוון תפקידים חשובים שהן יכולות לבצע לא פחות טוב מגברים. רוב התפקידים בצבא, למעשה.
על בתי הכנסת אין מה לדבר. הילדה שהפכה לאישה תיאלץ לשהות מאחורי מחיצה בעזרת הנשים, בעמדה שבה פעמים רבות קשה לשמוע מה קורה בתפילה וקשה עוד יותר לראות. תפקידה בתפילה יסתכם בדרך כלל בזריקת סוכריות על נער בר־מצווה שעולה לתורה. כדי לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, או לעלות לתורה במניין צדדי, היא תצטרך להיאבק בגברים. גם אם תלמד הרבה, אם היא תרצה יום אחד לפסוק הלכות צפוי לה מסע מתיש ומייאש, ואפילו להיבחן לרבנות לא יאפשרו לה. ככה זה כשהמנגנון משמר את השליטה הגברית.
בשלב מסוים תגלה הנערה שהחברה השמרנית הפקיעה ממנה זכות שקיימת לכל גבר באשר הוא: ללכת במכנסיים. כאשר תחפש חתן, בחורים דתיים יפסלו אותה רק מפני שהיא אינה תואמת מבחינה חיצונית לנשים שהם העריצו.
נכון שהמציאות זזה. נכון שהיום מניינים שוויוניים נפוצים יותר, ונכון שאישה שמקדשת בארוחת שבת בקטמון היא היום מחזה שגרתי לחלוטין. נכון שהרבה מהדברים שציינתי נכונים יותר לאגפים השמרניים בציונות הדתית. ועדיין, לא פשוט להיות דתייה, בטח לא כזו עם חשיבה עצמאית וליברלית. לא קל להתמודד מול ממסד שנשלט במשך שנים באופן בלעדי בידי גברים. לא קל להיאבק על דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם.
