בנות ואוכל זה חתיכת עניין. אנחנו מנהלות עם המזון שבא לפינו יחסי אהבה־שנאה מורכבים ומופלאים. כמו כל דבר בטבע, גם יציאה נשית למסעדה אפשר לחלק לשלוש: יש את אלו שיתחרעו על הפסטות כאילו אין משקל בעולם, אלו שיחלקו סלט מפוכח והמעצבנת שתמיד תזמין רק זירו (אגב, לא מאמינות לך שאכלת בבית).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העונה החדשה של "המתמחים": לא לבעלי לב חלש
– משטרת ישראל: לא ידוע על שוטרים שנדבקו בהפגנות בלפור
– מכחישי הקורונה הגיעו לכנסת: "לוותר על הסגרים והמסכות"
אין לי אחיות ביולוגיות, אבל במקומן קיבלתי אחלה גיסות. בכל פעם שאנחנו נפגשות, בין אם זה טיול בליסות לפריז או סתם ארוחת צהריים, דבר אחד בטוח – מזמינים כל מה שבתפריט. איזה כיף זה לסעוד עם בנות שיודעות להתענג על כל ביס, שמשאירות את המצפון המבאס מחוץ לשולחן, שנהנות כמו שצריך מקינוח מושלם. אנחנו אולי לא חולקות את אותה האמא, אבל בכל הקשור לאוכל, זה כאילו שאנחנו נושאות את אותו די־אן־איי.
אז הפעם שמנו פעמינו אל מסעדת Zotti, איטלקית חדשה שממוקמת בקריית ענבים, מרחק אופטימלי בין שתי נציגות המרכז לשתיים הירושלמיות.
המרפסת רחבת הידיים שמקבלת את פני הסועדים כאילו נוצרה בשביל התו הסגול וההצללה המוצלחת אפשרה לנו לשבת בחוץ, באופן די מפתיע, גם ביום קיץ חמים. העיצוב הראסטי ומוזיקת המנדולינות השתלבו מצוין עם אוויר ההרים.
כנהוג במסעדות עדכניות, גם פה המטבח מושפע מהחקלאות האזורית, וזה אומר כמובן יינות מיקבים מקומיים (בכל זאת, קריית ענבים), בירות מקוריות (להלן: הבירה המכוערת), גבינות, טחינה וחלבות של עסקים שפועלים בסביבה.
התפריט טרחני מעט עם חלוקה לקטגוריות דוגמת "אדמה" ותיאורים מזן ה"עוגה שנראית כמו תאונה אבל היא בעצם ענן מתוק". אני סולחת לפיוטיות אם היא מגובה במנות שמצדיקות אותה, והאמת היא של"זוטי" יש לא מעט כאלו.
נתחיל עם הפולנטה – היא הייתה פשוט מופלאה. בדרך כלל פולנטה מגיעה במרקם דייסתי חלק ואילו כאן טחנו את גרגרירי התירס באופן גס, כך שהמנה כללה חתיכות של גרגירים. התיבול, לעומת זאת, היה עדין אך לא חמקמק, מורגש מבלי להיות דומיננטי מדי. גם ההגשה הייתה מרהיבה: צלחת גדולה של מרק צהבהב, מעליו פטריות חומות מוקפצות, ביצה עלומה לבנה במרכז וגילופי גבינת מנצ'גו מונחים בנונשלנט, מקושטים בענפי טימין ירקרק. מנה שהיא גם מחזה מרהיב לעיניים וגם תענוג לחך.
הסטודנטית בחרה רביולו ארטישוק, שאף הוא הוגש עם טונות של טעם וכריזמה: רביולי ענקיים מפסטה טרייה טבולים ברוטב יוגורט חמצמץ וחם ומעליהם נחים עלי תרד, עשבי תבלין קטנים ופיסטוקים.
הטבעונית הזמינה סלט עשבים ואת היוגורט ביקשה כמובן בצד. הוא היה חביב, עד כמה שסלט יכול לזהור ליד פחמימות, והתבסס על עלי רוקט, פטרוזיליה, נענע וקשיו.
דווקא המנה של הביקורתית, כמה מרפי מצידה, הייתה הכי פחות מוצלחת. קפלסי (כיסוני פסטה ממולאים) תרד וריקוטה שהגיעו עם קונפי של עגבניות שרי, שום ובצלים, ואליבא דתפריט גם נגיעות שמנת וסלסה ורדה, אך אנחנו התקשינו לאתרם.
אחרי שפינקו אותנו בצ'ייסרים דגמנו את קוקטייל הבית (אגסים + סאוור + קינמון + ג'ינג'ר אייל), שהיה נחמד גם אם לא מאוד אלכוהולי.
לקינוח הלכנו על עוגת גבינה באסקית (ההיא שנראית כמו תאונה). מדובר בעוגת גבינה קלאסית כזו, של סבתות כביכול, עם שכבה חומה אפויה יפה מלמעלה (היינו מעדיפות אפילו שתהיה חרוכה טיפה יותר), שכבה של גבינה אפויה ואז הבאסקיות מתפרצת ממנה בכל עוזה עם חלק תחתון קרמי ונימוח, מתקתק במידה ועם טוויסט מרענן של גרידת ליים שמקפיצה אותה לגבהים חדשים. גם כאן כדאי להתעכב על הצִלחות: הבחירה להגיש את פרוסת העוגה בבדידות מזהרת, ללא קולי פירות גנרי כלשהו, שטרויזלים ועלעלי פרחים לקישוט, מצריכה לא מעט אומץ. כמו מבקשת לומר: אני עוגה עם ביטחון עצמי ואין לי צורך במסיחי דעת, קביים או איפור. מקסימום צלחת חרס יפהפייה עם עיטורים בכחול־לבן. סיימנו עם הנמסיס, שעשויה שוקולד מריר והל, כי באמת אי אפשר בלי קצת קקאו מזוקק לווריד. גם היא הוגשה באופן נטורליסטי, אך פחות עמדה באתגר והייתה קצת כבדה. אחרי שני ביסים כבר לא יכולנו עוד (ומדובר כאמור בבחורות שלא נבהלות מהעמסת סוכר).
אחרי מיליון ריכולים, צחוקים ועדכונים נפרדנו בחניה מפוצצות אך מרוצות, וסגרנו על היעד הבא לטיול השנתי (קורונה תיגמרי כבררר): איטליה, כמובן.
motzash.food@gmail.com
