היא: "חואטו מראה לי חדר זעיר. מיטה, שולחן וכיסא. אני מתיישבת. עכבר קטן חוצה במהירות את החדר. אני שמחה לחברתו. חואטו מציע לי שתייה. הוא נראה לי עדין ומנומס. אני תמיד יכולה לברוח בזחילה, אני מרגיעה את עצמי" (עמ' 54).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משיריה ובדמותה – מתחם פעילות לזכרה של אורי אנסבכר
– בפרקליטות מודים: נערכו תיקונים בתמלילי החקירה בפרשת אלוביץ'
– שקט מעורר דאגה: נתניהו כבר לא מבטיח ריבונות ובנייה
הוא: "פתאום אני ניתק מהאדמה. אני ציפור. אני מתחיל לנוע מהר. חוזר ליער. אדמה בוצית ואני בתוכה. הגוף מפרכס ואני מיילל יללות חדות ונוקבות. היללות מתפשטות באוויר כואבות ומתמשכות. אני מרים ראש לשמיים. למה? אני שואל. מיילל ומיילל. השמיים שותקים. אני מתפורר ורק היללות לוקחות אותי קדימה" (עמ' 56).
גורלות
גבי זיו
פרדס, תש"ף, 95 עמ'
לה קוראים דסטניה, אולי כי זה מזכיר דסטיני, גורל. לו קוראים מיגל, לדעתי כי זה דומה למוגלי, הנער שגדל בין זאבים. לסירוגין מספרים השניים על קורותיהם המקבילות, הנפגשות לדק ונפרדות לא לעד. דסטניה למדה לזחול כמו עכבר, מחמת המציקים. מיגל יודע לחקות חיות, במיוחד זאבים, ועד מהרה הוא נעשה מעין אדם־זאב, כמו בפולקלור ובתסמונת הפסיכיאטרית.
לה קוראים דסטניה ולו קוראים מיגל וגם לכל האחרים יש שמות לא מעכשיו ובעיקר לא מכאן. הזמן לא ברור. באיזו נקודה צצים פתאום מַחשבים, אבל היתר שייך יותר למאה ה־19 ולעיתים אף לימי הביניים. עולם שבו אין שום זכויות ילד ולאיש לא אכפת מגורלם של חסרי מסגרת. הסיפור מתחיל בבית יתומים, שם גדלים השניים. היתומים נמסרים למי שמבקש, גם לפושעים מדופלמים. אירופה אגדית וקשוחה של לית דין ולית דיין.
לא רק התקופה נזילה, גם ממד הזמן עצמו. סיפורם של השניים מתחיל בילדות ונכנס לעומק הבגרות, אך הוא מסופר כאילו מדובר בכמה שבועות. הנזילות, אכן, שורה בכול. בין הדמיוני לאפשרי, בין ההזוי לנטורליסטי, בין הדוק הרומנטי המצעף את הקריאה לבין הענייניות החדה של הכתיבה: בהירה. קצרה. קצבית.
כזאת היא "גורלות", נובלה שבטרם הספקת לתהות כראוי מיהי ומהי, וכבר נגמרת. יצירה מוזרה, ובכל זאת מהלכת איזה קסם. אולי כי הנזילות המצפצפת לכאורה על חוקיות מוחזקת בווים של קפידה ספרותית. יש שיטה בשיגעון. למשל, חלומותיה הרבים של דסטניה בלילות, לעומת ההשתנויות הליליות של מיגל. או מוטיב חוזר של חיה הנחשבת נתעבת החוֹצָה כל חלל סגור שהגיבורים נקלעים אליו, במגוון המשתרע ממקק עד חולדה, ודווקא מרגיעה אותם.
ומעל לפרטים הקטנים המוכמנים בשיטתיות, נמצאת הזרימה הגדולה, התמטית. המוזרות היא דרך לדבר באופן רענן, חדש, על נושא מלבב אך ממוצה, האהבה המנצחת את המכשולים. ומעניין מכך: ההליכה אצל החייתיות, ואל החיות המעוררות גועל, פחד או שנאה דווקא, היא דרך יוצאת דופן, דרך בעלת פעולה מתהפכת, להשגיב את עולמם של עלובי חיים, מוכי גורל.
גבי זיו, המחברת, שזה ספרה הרביעי, בעלת עבר בתחומי החינוך, הטיפול והעבודה הסוציאלית וגם בתחומי המיסטיקה, מצאה אמצעים משונים אך יעילים לדבר על אזורי נפש מודחקים ולרומם אותם. בכליה המיוחדים, שניכר בהם הרקע המגוון שלה, היא מפעילה אותנו מבפנים, בלי שנבין איך. בסוף הספר נדמה לנו שחלמנו.
