ז'אנר האימה נהנה מפריחה מחודשת בקולנוע מאז תחילת המילניום, ואחד הסממנים המרכזיים לכך הוא התרחבותם של סגנונות ותתי־ז'אנר מגוונים לצד סרטי המיינסטרים. שניים מהקולות הרעננים והאיכותיים של השנים האחרונות בתחום הם הבמאים רוברט אגרס ואוז פרקינס שסרטיהם החדשים, "המגדלור" ו"גרטל והנזל" בהתאמה, זמינים כעת לצפייה בשירותי ה־VOD השונים. שני הסרטים מציעים חוויות קולנועיות מורכבות ומאתגרות שמיועדות בעיקר לקהל סבלני ושוחר קולנוע.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הטוויטר מזיק לבריאות: כששקרים פתאום מפריעים לשמאל
מלחמות מים – הקרב על הגישה לנחל האסי
המשגיחים: שירות הסטרימינג שמצנזר תכנים מקווה לפרוץ לקהל הדתי|
אם אדגר אלן פו היה מביים סרט, ככל הנראה הוא היה נראה כמו "המגדלור". זהו סרטו השני של אגרס, לאחר "המכשפה" המדובר שלו מ־2015, וכאן הוא כבר לוקח לקצה את מגע ידו האיטי, הקריפטי והסימבולי. המעשייה הגותית האפלה מתרחשת בשלהי המאה ה־19. שני אנשים מגיעים לעבודה של ארבעה שבועות במגדלור הממוקם על אי מבודד. ככל שהזמן עובר המתח בין השניים הולך וגואה, וכשסערה כופה עליהם להמשיך בבדידותם עד למועד לא ברור, השדים הפנימיים שהביאו עימם אל האי מאיימים לכלות את הכול.
"המגדלור" הוא נער הפוסטר של סרטי הפסטיבלים. כל הבחירות הסגנוניות שלו זועקות את רצונו להיות איכותי ומיוחד. החל בצילום המסוגנן בשחור־לבן, הבחירה לעבוד בפריים ריבועי והשימוש היצירתי בסאונד, דרך עיצוב הדמויות הספרותי והשפה המליצית שבפיהן ועד לאלמנטים הסמליים והמיתולוגיים ולהעמדות התיאטרליות. אגרס ממעט בעלילה ובוחר להתמקד בסדרה של פעולות, דיאלוגים ומקטעי זיכרונות. אלה משרטטים באיטיות כרוניקה של אובדן שפיות אצל הדמויות, ונתמכים במשחקם המשובח של רוברט פטינסון ובמיוחד וילם דפו הכביר. אבל הסגנון הפלסטי המובהק, מרשים ככל שיהיה, גם גורר אחריו תחושת מלאכותיות. יותר מאשר חוויה רגשית של אימה שעוטפת ומאיצה את פעימות הלב, זהו סרט שהצפייה בו דומה לעיתים להתרשמות ממיצג במוזיאון. מקורי ומרשים ללא ספק, אך גם מרוחק ושכלתני. אם יצירות מהסוג הזה מסקרנות אתכם, הצפייה ב"מגדלור" מומלצת ביותר, שכן אגרס מוביל את חזונו בבטחה ובכישרון חסרי פשרות. את כל השאר, המגדלור הזה עלול להוביל ישר אל הסלעים.
"גרטל והנזל" הוא כמובן עיבוד למעשיית "הנזל וגרטל" (עמי ותמי בגרסה העברית) המפורסמת של האחים גרים על אודות אח ואחות שאמם מגרשת אותם מביתם והם תועים ביער עד לביתה המפתה של המכשפה הרעה. החלפת סדר השמות בשם היצירה מרמזת קודם כול על הדגש הפמיניסטי בגרסה החדשה, אחת מתוך שלל תחבולות של הבמאי אוז פרקינס שמטרתן לעורר אצל הצופה מודעות לכך שלפניו סיפור עם מוסר השכל. פרקינס מבקש לפנות לקהל יעד בוגר יותר, חושב יותר, ולהזרים חיים חדשים ומסרים עדכניים ורלוונטיים למקור המיושן.
אם המגדלור הוא דוגמה מובהקת לסרט פסטיבלים, אז "גרטל והנזל" בוחר בדרך האמצע, בינו ובין המיינסטרים. יש בו יופי חזותי מפעים, קצב איטי ומורכבות הדורשת פענוח, אך המהלך העלילתי שלו קונבנציונלי ונגיש יותר. כמו אגרס, גם פרקינס בוחר לצלם בפריים מרובע לא שגרתי שיתרונו המרכזי נמצא בהצגתן של קומפוזיציות גבוהות. כך מקבלות צמרות עצי היער הסוגרים על הגיבורים עוצמה מאיימת, ובחלקו השני של הסרט משרת הפריים חלוקה אסתטית ותמטית בין מרחב עליון לתחתון.
העולם האפל והמאיים שפרקינס בונה מצטיין ביצירת מתח שאינו מרפה ותחושה תמידית של סכנה. אבל ככל שהסרט מתקדם, מתברר שמדובר בטיזר אחד ארוך ללא תמורה מספקת. שני השלישים הראשונים של הסרט מכינים באיטיות את הקרקע לקראת העימות המתבקש בין גרטל להולדה המכשפה. אלא שאז מגיעה המערכה השלישית, ובמקום להעביר סוף־סוף הילוך, מסתפק הסרט בהתרה חפוזה של המסתורין ומבזבז את שארית סבלנותם של הצופים המתמידים. התוצאה, אם כן, היא יצירה שנופלת בין הכיסאות – בין אמנות לבידור ובין עניין לשעמום.
המגדלור ארה"ב 2019, במאי: רוברט אגרס, 109 ד'   
גרטל והנזל ארה"ב 2020, במאי: אוז פרקינס, 87 ד'  
