הסולידריות הישראלית מתה, אנחנו מתקרבים לשלב הקטסטרופה

עֵת כִּי עוֹמְסִים אָנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חִתָּם עַל גַּב,

חָשִׁים אָנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדַּךְ וְהַנִּגָּף,

אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ

(נתן אלתרמן, שירי עיר היונה, דף של מיכאל)

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כסף, נפט ואימפריאליזם: מה מניע את ההתערבות הטורקית בלוב
– דלדולה של הרוח: מי יחיל ריבונות על האוניברסיטה הציונית?
– הכל תלוי במבט שלנו: דמיון מודרך לט"ו באב

הקרע המורגש בימים אלו באוויר רק מתחזה, מטעמים של תקינות פוליטית, לקרע בין שמאל לימין. מתחת למסכה, תרתי משמע, מסתתרת איבה תרבותית, זעם אין אונים של מי שהוא ואבותיו ואבות אבותיו חלמו על מדינת מופת סוציאל־דמוקרטית עם זהות של "יהודי חדש" המשולבת עם תרבות המערב, והם נאלצים לחיות בחברת שוק חופשי, לבנטינית, שתרבותה, לטעמם, נבערת ומדרדרת את הטעם הציבורי ואת ההתנהגות הכללית.

כעסם אמיתי; זו אינה החברה שהם חלמו עליה. חוסר האונים שלהם ממשי; אין כל סיכוי שאי־פעם תקום כאן חברה כמו זו שהם חלמו עליה. נותרה להם זכות הצעקה. הקריאות "צ'חצ'חים" או "מנשקי מזוזות" אינן קריאות גזעניות (בכלל, כדאי למעט במינוח הזה ככל האפשר). אלו קריאות של מחאה תרבותית – בוטה, אולי אף מכוערת – אבל מחאה אמיתית, מעומק התודעה ומעוצמת הכאב.

המחאה הזו היא ביטוי חיצוני של טרגדיה אמיתית המלווה את המדינה היהודית מיום כינונה. ראשיתה של כל טרגדיה בקונפליקט שאינו ניתן להתרה, בסתירה מובנית, המובילה לפעולות הכרחיות של הגיבור, תוך שהוא מודע כל העת לכך שפעולות אלו יביאו אותו בסופו של דבר למצב של חוסר מוצא ואובדן.

הניצול חונק את המציל

זו הייתה עת חורבן. נגיף קטלני ואלים תקף את אירופה כולה ואיים גם על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. זו לא הייתה עת להגוּת ולחשבון, זו הייתה עת לעשות. כשם שד"ר ריֶה ב"הדבר" של קאמי, שנכתב באותה תקופה, איננו מוכל לדבר עם איש על "משמעות" המגפה, אלא רק לעשות כל שאפשר כדי להדביר אותה, כך גם אליפלט של נתן אלתרמן "זחל ישר מול האש", "בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה".

אלתרמן היה משורר העת. הוא חווה את המציאות לעומקה, בין אם אלו הכוכבים בחוץ, העלמה, השירים והדרך, ובין אם זה המאבק על המולדת. וכאשר הסתיימה המגפה, והעם הקים את מדינתו, והארץ התמלאה מעברות ויישובי עולים – אז יכול משורר העת להעמיק חקור. אז, בשירי עיר היונה, הוא חודר אל תודעת בני דור הפלמ"ח, אלו שנשאו את עמם עלי שכם, ולחוש באימה את הטרגדיה, שאותה הוא מביע בחדות בשורות שהובאו בראשית הדברים.

מעצם מחויבותה של מדינת ישראל להיות ביתו של העם היהודי כולו, נגזרה כליה על הרוח של מייסדיה ועל חלומם. הלוחם, הנושא את הפליט על גבו, יודע שהוא מציל את חייו, אבל מרגיש את כף ידו של הניצול חונקת אותו. הוא מבין שתרבות הגלות והמסורת, הזרה לו לחלוטין, שאת נציגיה הוא נושא על גבו אל הארץ המובטחת, תכלה בסופו של דבר את תרבותו שלו ואת אמונותיו. הוא יודע שככל שפליטי החרב עלובים ונידפים, הם מביטים בו בגאווה ובוז ואינם רואים בו אח או קרוב. בשבילם הוא האחר, הזר.

שָׁם דַּיָּנֵי גּוֹלָה וְחַלְפָנֶיהָ. עָשִׁיר וָרָשׁ. עֵדָה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ אֹפֶל וּלְהָבִים.

לֹא לְשׁוֹנָהּ יָדַעְתִּי מִנְּעוּרַי וְלֹא אוֹרְחָהּ וּמִנְהָגָהּ אָבִין –

וּמַבָּטָהּ חֲשָׁד וְזִיק שֶׁל לַעַג (שם)

בין בן הארץ ובן הגולה המגיע אליה אין איבה, אלא תהום מבהילה פעורה ופחד קמאי, מעין הפחד התוקף את כלב הבית כשהוא מוצא עצמו בערבת הפרא, שהיא כור מחצבתו הקדום, או כמו חתול הבית הפוגש את האריה, בן משפחתו.

יָדַעְנוּ, צוּר מַחְצֶּבֶת

הִיא לָנוּ הַגּוֹלָה הַזֹּאת לְדוֹרוֹתֶיהָ. אַךְ הִנֵּה קָרְבוּ פָּנֶיהָ וַנִרְאֵם

כִּרְאוֹת גּוּרֵי כְּלָבִים אֶת פְּנֵי הָעֲרָבָה, כִּרְאוֹת הַחֲתוּלִים לְלֵב אַרְיֵה נוֹהֵם,

כִּי יַד עָבְרָה בֵּין שֵׁבֶט לְבֵין שֵׁבֶט (שם).

תקומת המדינה הביאה לשיאו את תהליך השבר בהמשכיות המסורת, שהתחיל בתקופת ההשכלה ואת הנעשה אין להשיב:

שֻׁנֵינוּ עַד יְסוֹד. פָּקְעוּ וָוֵי חִבּוּר, וְאֶת הַנַּעֲשֶׂה אֵין לְהָשִׁיב.

שֻׁנֵינוּ לַלָּשׁוֹן, לַהִגָּיוֹן, לַצֶלֶּם, לְקֶצֶב הַהִלּוּךְ, לְקַו הַמַּעֲשֶׂה לְתֹכֶן הַדִּבּוּר וּלְטַעְמֵי הַשִּׁיר. (שם)

אין אפוא ולו היבט אחד, חוץ ממוצא רחוק שאובד בנבכי העבר, שמחבר בין בן הארץ לבא אליה מהגולה: לא שפה, לא אורח מחשבה, לא דמות הגוף, לא דרך העשייה, לא נושאי השיח ולא הטעם המוזיקלי.

פנקס אדום ונוסח אחיד

כשהיא מודעת לעומק הקונפליקט, ניסתה האליטה המייסדת בראשית ימי המדינה לבנות את החברה הישראלית על פי רוחה וחזונה. הפנקס האדום לא היה רק ביטוי לכוחניות, הוא היה מכשיר להסבה ערכית. אנחנו, ילדי תל־אביב, חששנו ללכת ברחוב בכיפה וחבשנו מין ברט צרפתי. ילדי עולים נשלחו לבתי ספר חילוניים גם אם באו מבתים מסורתיים. גם בצה"ל, היחידות האיכותיות נבנו על בסיס נוער הקיבוצים. הרבנות הראשית סברה שאפשר יהיה להפוך את צה"ל לכור היתוך אם יונהג "נוסח אחיד" בתפילה, נוסח שבעיקרו היה "נוסח ספרד" האשכנזי. ההומור היה מבוסס על חיקוי נלעג של מבטאי עולים. בשנות השבעים התחילו לדבר על "אינטגרציה" בחינוך, אבל גם אז עוד מותר היה לדבר על "משלבים" ו"משולבים", מושגים שהיום לא יכירם מקומם בשום שיח חינוכי.

לא זה המקום לשחזר את ההיסטוריה, רק לומר שהניסיונות הללו לא צלחו וגם לא אפשרי היה שיצלחו. המספרים הגדולים של יוצאי גולה שהמדינה הייתה חייבת לקלוט על פי הגדרתה, חסמו כל אפשרות להתכה. ישראלים רבים, עולים וצאצאיהם, העדיפו מערכות ערכים שהובאו איתם מהגולה על הישראליות החדשה שניסתה לכפות עצמה עליהם. היחס של ציבורים אלו אל האתוס הציוני המכונן נע בין חוסר מודעות לזלזול. "מלחמת השניים", שאלתרמן מדבר עליה, התרחשה בכל מקום, אבל, בעיקר מסיבות של ביטחון ואיומי מלחמה וטרור, הייתה פרוסה מעליה רשת הסוואה של סולידריות מדומה.

כשהתחזקה תחושת הביטחון של העולים וצאצאיהם והם הפנימו את כלליה של הדמוקרטיה הישראלית, קמו מפלגות תמ"י ואחריה ש"ס ומאוחר יותר ישראל ביתנו. ההידרה רבת הראשים, פוליטיקת הזהויות, יצאה לאור השמש והחלה לכרסם בגלוי ובכל פה את מרקם החיים הישראליים. היא נולדה כאן הרבה לפני שצצה במערב, ולא, לא נכון לומר שזהו תהליך טבעי של מדינות הגירה. הקביעה הזאת איננה עומדת במבחן המציאות במדינות כמו קנדה ואוסטרליה. העובדה שמדינות רבות באירופה מתנהלות היום במרחב של פוליטיקת זהויות, רק מוסיפה דלק למדורה הישראלית.

האליטה המייסדת לא ויתרה. אנשיה היו לכתחילה משכילים יותר, מחוברים יותר למודרנה ולטכנולוגיה, והם יצרו את האליטות האקדמיות והמשפטיות ואת האתוס שעל פיו כל מי שרוצה להצטרף אליהן חייב להיות כמותן. אליטות אלו קיימות עד היום, והן עומדות כיעד מבוצר התוקף על מי שמנסה לערער את יסודותיו. ואליטות, גם אם הן מיעוט, מסוגלות לקבוע את סדר היום הציבורי. כך היה וכך יהיה.

שפות מתרחקות

מכאן ואילך התפוגגה הסולידריות הישראלית (להבדיל מסולידריות אנושית של סיוע לחלש וכיוצא בכך, שקיימת בחברות רבות בעולם). לא מלחמה או מבצע צבאי, לא מתקפות טילים ואף לא ההתנתקות, לא עוררו הסכמה לאומית ולא חידדו תחושה של סולידריות, להפך. הוויכוחים, ההפגנות והזעם הציבורי יצרו תחושה של אין אונים ושל כישלון מתמשך והולך. תחושת העוצמה שבאה עם הרווחה הכלכלית יצרה מראית עין של הזדהות לאומית וגאווה משותפת, שיש בכוחה להטעות אפילו חוקרים מנוסים כמו פרופ' יוסי שיין. בספרו "המאה הישראלית" כותב שיין עצמו, ובצדק, שחוסנה של מדינת ישראל נובע מאליטיזם. למשל, כאשר הוא מצטט את אביתר מתניה, מחלוצי מערך הסייבר בישראל:

מתניה אומר כי "התרבות הישראלית, המטפחת שירות חובה משמעותי כערך לאומי, מאפשרת לצעירים בעלי כישרון השכלה גבוהה בחינם והם הופכים את צה"ל לאחד הצבאות הטובים בעולם". בצבא תורמים הצעירים למדינה ממיטב כשרונם בשכר נמוך יחסית, ורוכשים מיומנויות של עבודה קבוצתית וכישורי ניהול. לאחר שחרורם הם מצטרפים לרשתות של בוגרים המכירים איש את רעהו ובוטחים זה בזה… והופכים לנכס כלכלי וכוח פטריוטי טרנס־לאומי הממצב את ישראל בחזית התעשיות עתירות הידע בעולם (המאה הישראלית, עמ' 288)

כל מילה אמת, ולגאווה לאומית ודאי יש כאן מקום, אבל "רשתות הבוגרים" בעלי הכישרון הללו, שרובם באים מבתי ספר ידועים בערים הגדולות, ממשיכות להיות אליטיסטיות והפערים התרבותיים ממשיכים לצמוח. "נכס כלכלי" איננו ערך שעשוי ללכד אומה במשבר. גם לא "תעשייה עתירת ידע". אלו אין בהם כדי לאחות קרעי חברה או לתחזק אותה בשעת משבר מתמשך. טוב יותר להיכנס למשבר מתוך עמדה כלכלית חזקה, אבל ככל שהמשבר מתמשך – בין אם זו מלחמה ובין אם זה משבר כלכלי לאומי או עולמי – דרושה סולידריות ערכית ממין אחר.

המעציב בכל העניין הוא שאת הסולידריות לא ניתן לבנות מחדש. המתחים שאלתרמן דיבר עליהם הביאו ליצירת מערכות חינוך מגזריות עוד בטרם קמה המדינה. בשנות המדינה הראשונות עוד ידע כל תלמיד במערכת החינוך הכללית לדקלם בעל פה את נאומי בלעם, את שירת דבורה ואת קינת דוד, ואולם בהמשך, החינוך הכללי התנער יותר ויותר מלימוד הטקסטים העתיקים של העם היהודי, הטקסטים שעיצבו את זהותו בשנות הגלות. התנ"ך נלמד יותר ויותר כסיפורים מיתולוגיים שיסודם האותנטי מפוקפק או כאנקדוטות היסטוריות מטעם בעלי אינטרסים, וטקסטים אחרים של היהדות הקדומה כלל אינם נלמדים.

מאידך גיסא, המגזר הדתי התנער יותר ויותר מהטקסטים החילוניים של תקופת התחייה ומכל התרבות שנבנתה על ידי אנשי הרוח שלה. ביאליק וטשרניחובסקי, שלא לומר ברנר וברדיצ'בסקי, על התלבטויותיהם האמיתיות, אינם מוכרים לחניכי החינוך הדתי (וכיום גם לרוב חניכי החינוך הכללי). הפערים התרבותיים הלכו וגדלו. השפות הלכו והתרחקו זו מזו.

ככלל, תוכניות הלימודים של מערכת החינוך בנויות כך שכמעט לא יהיה מכנה משותף ערכי בשום תחום. לא בספרות, לא בהיסטוריה, ודאי לא בהגות שכמעט אינה נלמדת.

מה שקורה בכביש

שום חברה דמוקרטית, מגוונת ופתוחה ככל שתהיה, אינה יכולה להתקיים ללא בסיס סולידרי מוצק. המושג "סולידריות" טומן בתוכו את משמעותו היסודית: יציבות, איתנות. הסולידריות הישראלית היום נראית כקורי עכביש שרוח מצויה יכולה לפרום. לחלוקה המגזרית אין גבולות, והחברה נחלקת יותר ויותר והופכת לחברה אטומיסטית. ניתן להבחין בכך בעיקר בכביש.

בשנים האחרונות חדלו נהגי ישראל לאותת. בין אם הוא יוצא מחניה, בין אם הוא פונה, בין אם הוא עובר מנתיב ולנתיב ובין אם הוא עוקף – הנהג הישראלי אינו מאותת. ההימנעות מהאיתות היא אמירה אטומיסטית. הנהג שאינו מאותת אומר לנהג האחר: "אתה לא מעניין אותי, שמור על עצמך. אני לא אחראי לך ואין לי כל עניין לשתף פעולה אתך". זו מציאות שאינה קיימת בשום מדינה מערבית, גם במדינות הידועות בזלזול בחוקי התנועה. הזלזול שם הוא בחוקים, לא בשיתוף הפעולה בין הנהגים. ההתנהגות הזאת היא מטונימיה להתנהלות הישראלית הכללית.

משבר הקורונה חשף גם את העובדה שהחברה הישראלית בעשור השני של המאה ה־21 נראית כמו החברה הערבית ערב מלחמת ששת הימים:

תכונה אחרת של האישיות (הערבית) היא נטייתה להתלהבות פתאומית, העזה והקלת ראש בקשיים בתחילת הדרך, והצטננות ודעיכה מהירות כאשר מתגלה לה שהעניין מחייב התמדה, כוח סבל ופעולה סדירה אשר תישא פרי באיטיות ובאופן מצטבר (ג'לאל צאדק אל־עט'ם, מצוטט אצל יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם).

אל־עט'ם מתאר כך את האדם המצרי, אבל בנקל משתקפת כאן החברה הישראלית הנוכחית. "הגל הראשון" של משבר הקורונה אופיין בהיחלצות, משמעת ונכונות. זה חלף עד מהרה. כל אחד עשה דין לעצמו, וכעת יש מי שעוטה מסכה כראוי, יש מי שעוטה אותה מתחת לאפו ויש מי שעונד אותה לצווארו. המסעדנים מייללים על אובדן פרנסתם, אבל איש מהם לא יעז להעיר לאורח לעטות את המסכה בזמן שאינו סועד. ועדת הכנסת לענייני הקורונה תדרוש לפתוח בריכות שחייה, אבל בני הנוער יישבו שם על הדשא מחובקים ודבוקים זה לזה ללא מסכות כלל, ואיש לא יעז להעיר להם.

ההתלהבות והנכונות התפוגגו עד מהרה, וממדינה מובילה במאבק נגד המחלה הפכנו למצורעים של העולם. היעדר הסולידריות, וחוסר היכולת להתמיד הנובע ממנה, הן גם הסיבות העיקריות לכך שמקובל לומר שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד במערכה צבאית ממושכת, ולכן במקרה כזה יש להגיע להכרעה מהירה או להפסיק את הלחימה. העניין הוא שהיא גם לא תוכל לעמוד במשבר כלכלי ממושך. ככל שהמשבר הכלכלי יעמיק, יתגברו המלחמות הפנימיות והמרקם הפרום בלאו הכי יתפורר לגמרי.

הפסימיות חוגגת את ניצחונה

על כן נראה נכון לומר שבסיפור הטרגי של החברה הישראלית, שאלתרמן ראה מראש את הקונפליקט המניע אותו, אנחנו מתקרבים לשלב הקטסטרופה, הוא השלב של חוסר המוצא האחרון שבו מסתיימת כל טרגדיה. בשישים ושבע השנים שבין נתן אלתרמן ליוסי שיין, נראה שהפסימיות של אלתרמן חוגגת את ניצחונה. האיתנות של החברה הישראלית תלויה היום רק בכלכלה יציבה, ואם זו תאבד – קשה לדמיין את שיתרגש עלינו.

נהוג בין שלומי אמוני ישראל לסיים במילי דנחמתא. מכל האמור משתמע בבירור שהחוסן הכלכלי הוא בימינו המלט שמלכד את החברה הישראלית ואת ביטחונם של הישראלים במולדתם. נכון שהמלט הזה אינו אלא טיח המכסה על ריק ערכי, אבל אם גם הוא יתנפץ – החברה הישראלית תתפורר. גם לקורי עכביש יש חוזק כלשהו. ועל כן יש להפנים את חשיבותה של האיתנות הכלכלית ולהעמידה במקום הראשון בסדר העדיפויות.

אולי נחזיק כך מעמד זמן מה, ובעתיד אפשר שתקום הנהגה שבמקום לפלג – תאחד, שתוכל לאחות את השברים אף שהצלקות יישארו. אולי יתגבש אתוס ישראלי שיהיה בסיס סולידרי ממשי. בשלב החברתי הנוכחי, בלי החוסן הכלכלי והרגשת הביטחון האישי המתלווה אליו – לא תתקיים כאן מציאות שאפשר וראוי יהיה לחיות אותה.

ד"ר אביעזר ויס ניהל את תיכון צייטלין והיה נשיא מכללת גבעת וושינגטון