וידוי פתיחה: ויתרתי על ארבעת ספריו הקודמים של הרלן קובן שתורגמו לעברית. בעבר הלא רחוק דווקא אהבתי מאוד את סיפורי המתח שלו, אבל בשלב מסוים חשתי כאילו עלילותיו הנפתלות של אמן ז'אנר המתח המהיר מניו־ג'רזי קצת חוזרות על עצמן, אותה הגברת בשינוי שם הרוצח. אז אחרי הפסקה מתודית של כמה ספרים, החלטתי לחזור למקום הפשע וקראתי את החדש שלו בלשון הקודש – "הבריחה". לא, קובן לא הפך פתאום לסופר עמוק והעלילות עדיין מהירות ומלאות פיתולים עד קצה האופק, אבל הזמן עשה את שלו והצלחתי להתחבר שוב לתבנית המוכרת.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"תהיה גבר, תשפיל את עצמך": קווים לדמותה של התנצלות בטוויטר
ההבדל הקטן בין צ'רצ'יל לנתניהו
מילים מהתופת – אסופת מכתבים של שורדי שואה לאחר השחרור
אז מה יש לנו הפעם? אותו הדבר רק בווליום גבוה יותר. שלוש עלילות משנה מקבילות הכוללות דם ואש ותמרות עשן היוצאים מאקדחים נשלפים, שמתלכדות בסופו של דבר לכדי סדרת גילויים שמתפוצצים לעיני הקורא בזה אחר זה, ואז עוד פיצוץ אדיר אחד לסיום.
סיימון גרין הוא גבר ניו־יורקי מצליח העובד בשוק ההון. הוא ורעייתו אינגריד מנסים בכל מאודם לחפש את בתם הבכורה פייג', שנעלמה בכוונה תחילה לאחר תחילת לימודיה בקולג'. הספר מתחיל במפגש בין האב לבתו בסנטרל פארק, וכבר שם מגלה הקורא כי פייג' מכורה לסמים ונמצאת בקשר עם בחור מפוקפק ביותר בשם ארון. סיימון מאבד את פייג' בפארק, תוקף את ארון, ומכאן מתחילה העלילה לרוץ את המרתון המוכר שקובן יודע לתכנן יפה־יפה.
הסיפור השני הוא של אלנה רמירז, בלשית פרטית, היספאנית נמוכת קומה (התיאור הזה ממש חשוב לקובן, משום מה) המחפשת את בנו של איש עסקים עשיר משיקגו שנעלם. חותמים את טרילוגיית מעצבי עלילת הספר אש ודי־די, בחור ובחורה מבתים לא משהו, שנדמה כי מטרתם בעולם היא לעבור מדלת לדלת ולרצוח אנשים. גם למומחי קובן יהיה קשה למצוא את החוט המקשר בין כל הדמויות הללו, מלבד כמובן היותם טבולים בדם ואוחזים בנשק, אבל זה נכון כמעט לכל דמות בספרים מהסוג הזה.
קובן מגיש כאן אמריקה פגומה ופצועה. כמעט אין נושא שנוי במחלוקת בארה"ב המקוטבת שאינו מוחדר לעלילה: יחסים בין־גזעיים, סמים, עוני, פשע, דת – ומדובר ברשימה חלקית בלבד. לא ברור איך הוא פספס את משבר האקלים, אבל כנראה נפגוש אותו בספרים הבאים, תסמכו על קובן. בונוס מיוחד ובלתי מתוכנן שיש בספר הזה נובע מהעובדה שחלק ניכר מהעלילה מתרחש הפעם בניו־יורק, וכך הוא מצליח להציע גם נחמה למתגעגעים לעיר שאינם יכולים להגיע אליה בגלל הקורונה (אוקיי, אני), זאת באמצעות אינספור אזכורים למקומות ומותגים שכל מי שמכיר את התפוח הגדול ימצא את עצמו מהנהן מולם בנוסטלגיה.
אם לסכם: זהו ספר נוסחתי, כמעט ידוע מראש, מפותל לעילא ועם כל האלמנטים המוכרים לעייפה שקובן אולי המציא, אבל רבים מחקים אותו מאז, ולכן הלסת כבר לא נשמטת בתדהמה כשמנסח הז'אנר עושה את זה שוב בפעם האלף. כל זה לא אומר שלא מדובר בספר טוב. מעריציו של קובן יבלעו אותו בהנאה רבה בתוך כמה שעות, ולמרות שכלום לא יישאר ממנו בבוקר שלמחרת הם ימשיכו לאהוב את קובן, קצת כמו שכולנו אוהבים פחמימות ריקות. בתכלס, עדיף ספר כפחמימה ריקה; אחריו, לפחות, אתם לא צריכים לצאת לריצה של כמה קילומטרים כדי להרגיש טוב עם עצמכם.
הבריחה הרלן קובן, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה, 367 עמ'
