"דימויי חומה אינם אמנות פוליטית. הם תוצאה של עצלנות, אופורטוניזם וחוסר דמיון", כך התבטא דורון רבינא, האוצר הראשי של מוזיאון תל־אביב, בריאיון לשאול סתר. נזכרתי בדברים האלה בזמן שהמתנתי לתחילת ההצגה "ציד המכשפות" בתיאטרון הקאמרי, כשעל הבמה נטולת המסך הופיעה חומת בטון של העיירה האמריקנית מהמאה ה־17, סיילם.
לשמחתי, עם פתיחת ההצגה החשש שלי מלוקאליזציית יתר של המחזה שכך. אמנם בני העיירה הסתובבו עם כיפות ושביסים, והנערות שמחוללות את עלילת המעשה נראות כמו להקת פאנק שמורכבת מתלמידות בית יעקב, אבל לא נעשה ניסיון לחפש את הדמויות לחרדיות. האפקט שמצטבר מהתלבושות היפות של אורנה סמורגונסקי, והטקסט של ארתור מילר שתורגם על ידי גור קורן והבמאי גלעד קמחי יוצרים מעין קהילה דתית לא מוגדרת, ומצביעות על הבעיות שעלולות לצמוח מכל קהילה סגורה בעלת מנהיגות אוטוריטרית. מלבד החומה המיותרת שברקע, התפאורה של ערן עצמון מעוצבת היטב ועושה שימוש מוצלח בבמה מסתובבת שמנתקת את העומדים עליה בהתאם להתפתחות העלילה, ומותירה אותם תלויים באוויר, מבודדים מהקהילה שהקיפה אותם בעבר.
ההצגה (המבוססת בחופשיות על אירועים היסטוריים) מגוללת את סיפורה של עיירה קטנה שהתחוללו בה מעשי כישוף. סמכויות הדת מגיעות לחקור את האירועים, וכך מתחילה שרשרת של האשמות בקשרים עם השטן שמשמשת את אנשי העיירה, ובעיקר את בנותיה, לסגירת חשבונות. במוקד העלילה עומד ג'ון פרוקטור (דן שפירא המרשים) שנגרר לקלחת ביחד עם אשתו אליזבת (עירית קפלן המרגשת) על ידי אבִּיגייל וויליאמס (אביגיל הררי, מכשפת) עובדת משק ביתו שזנח לאחר שניהל איתה רומן קצר. בין שאר המשתתפים שעושים עבודה מוצלחת, מרים זוהר בתפקיד המצפן המוסרי של העיירה שגם בה משוסות האשמות שווא, נטע גרטי שמנסה לנתק את עצמה מן הקנוניה שרקמה אך שקועה בה עמוק מדי, יצחק חזקיה המבדר בתפקיד ג'יילס קורי התם ואיתי טיראן בתפקיד ג'ון הייל שליח הממסד שמתפקח ומנסה להגיע לאמת. סביב סצנת המשפט הטונים בהצגה עולים, ונדמה שיד זהירה יותר על כפתור הווליום הייתה מיטיבה איתה. אך הכוח של המחזה החכם מנצח גם אי אילו פגמים בהפקה הנוכחית, שבמהלכה הבמאי נהנה מהאפשרויות הוויזואליות הטמונות בה כמו לדוגמא סצנת הטראנס עם הנערות במהלך המשפט.
מילר כתב את המחזה בין היתר כתגובה לפעילותו של הסנטור ג'וזף מקארתי לחשיפת "גורמים חתרניים" בחברה האמריקנית. מאמרים מעוררי מחלוקת האשימו לאחרונה את מובילי קמפיין metoo# לחשיפת הטרדות מיניות במקארתיזם. העיבוד הנוכחי נוגע במתח הזה, ומדגיש את מאבק המינים שנמצא בחומרי המחזה. כשאליזבת פרוקטור לוקחת על עצמה את אשמת בגידות בעלה, זה נראה מקומם בעיני הצופה, לעומת זאת הבמאי דואג להזכיר לנו שאביגייל וויליאמס "הרעה" הייתה כפופה לג'ון פרוקטור, והוא אמנם לא צריך לעלות על הגרדום באשמת כישוף, אבל אולי היה מגיע לו שיימינג באשמת ניצול יחסי מרות.
ציד המכשפות, תיאטרון הקאמרי
