בדרך לתערוכה '"קוראת לאלה" המוצגת בבית העיר בתל־אביב, עצרתי לבקר חבר העובד בבית קפה סמוך. "על מה התערוכה", הוא תפס אותי לא מוכן, ואני השבתי "משהו נשים". תוך שתי רפליקות נזרק לשיחה הביטוי "נשים, נשים, שק של נחשים", בצחוק, ובמודע, כי אנחנו שני בחורים פמיניסטים. אבל עצם העובדה שהמרחק האסוציאטיבי בין נשים סתם למכתם המיזוגני כל כך קצר ושגור מלמד שגם אם התפיסות הללו הן נחלת העבר, הן עדיין מרחפות בחללה של עיר, שלא לומר מרעילות את האוויר.
מאמרים נוספים באתר ראשון:
מההתנתקות ועד עמונה: הקצינים ששכחו מהי אלימות
האפשרויות המגוונות לחופשה ישראלית זולה
הרגע הגיע: בישראל לא התחילו אפילו לתכנן את הריבונות
איילת ביתן־שלונסקי, האוצרת הראשית, פתחה את בית העיר בפני שתי אוצרות צעירות. התערוכה הנשית שאצרו קורל דביר ומיכל סבר, מבחינת הנושאים ומבחינת היוצרות שלה, היא פן נוסף של כתב עת נשי חדש שהן יצרו, "קמה", ועוסקת בשאלה מיהי אלה. העיסוק בנשיות מיתולוגית, קמאית ועוצמתית מציף גם את הצל מאותם ימים שבהם כוח נשי נחשד כאפל, ונשים הוקעו כסוטות וכמכשפות.
את פני המבקר מקדם מפל של שיער זהוב, כאילו רפונזל קפצה לביקור בישראל. העבודה של מיה אגם נקראת LUCY על שם נקבת האדם הקדמונית, שהייתה מכוסה שיער, אך בצילומים המשלימים את העבודה נראית דוגמנית המקושטת במחלפות שיער זהובות המשמשות לה כמלבוש. את העבודה אפשר לקרוא כמתריסה – שיער הגוף כמעצים, או כזו הנכנעת לתכתיבי יופי – הצילום הוא מגזיני. מול העבודה קשה שלא לחשוב על הכוח שמעניקה הדת היהודית (ולא רק היא) לשיער הנשי.
המעבר אל המשך התערוכה הוא דרך מעין קיטון מראות מכושף המקושט בצמחי מרפא, שעוזר למבקר להיכנס לאווירה, ואותו יצרו האוצרות בעזרת הבנייה והייעוץ העיצובי של נועם בר. כשיוצאים ממנו נתקלים בעבודה נהדרת של מרים כבסה המוקרנת על הקיר ממול. כבסה יצרה מעין לבנה זהובה, שמשני צידיה עומדים בתואם שני עמודים קצרים, אך כשמתקרבים הם מתגלים כשני פחי אשפה גדולים שבהם מים מעופשים. אבקת הזהב על המים העומדים חושפת את המנגנון שיצר את הלבנה (הנשית) הזוהרת, והזכירה לי את הסיפור על חכמי חלם שניסו ללכוד את הירח ואולי את פגימת הלבנה, ואת העובדה שהיא מקבלת את אורה מאחותה הבכירה, החמה.
מול העבודה של כבסה, משני צידי הכניסה, מוצג רישום יפה של מורן קליגר המתאר זאבה־אישה – אולי זאת שהיניקה את רמוס ורומולוס והעניקה חיים לציוויליזציה המערבית, וצילום מוצלח, מטריד־משעשע, של מיכל בראור. בסמוך לו מוקרנת עבודת וידאו של חנאן אבו חוסיין, שבה האמנית יוצקת שמן על עצמה – עבודה ששלחה אותי אל מגילת אסתר ואל ששת החודשים בשמן המור. אלא שהפעולה של אבו חוסיין לא מאזכרת פינוק, התייפייפות או תמרוקים, אלא יש בה מן העמל. עבודת וידאו נהדרת נוספת של האמנית מוצגת בקומה מעל, ובמהלכה היא יוצרת לעצמה תכריכי בצק ועוטפת את עצמה בתוכם. באותה קומה בעבודה "אישה יושבת", מציגה שגית זלוף־נמיר את המחיר ההרסני שיש לשלם עבור הצגת תמונת אמהות מושלמת, ושווה להביט בכל 3:35 הדקות של עבודת הווידאו הזו, הגם שהיא מעוררת חוסר נוחות. בקומת הגג מוצגים ציורי דמויות מפלצתיות שיצרו גיל וקארין רומנו, אמניות תאומות, המציירות בארבע ידיים. הווידאו שמתאר את תהליך העבודה שלהן – ובו נדמה שהבד הוא קלחת שבה הן בוחשות בעזרת מכחוליהן – מעניין כמו היצירות. עבודות מסקרנות נוספות יצרו בין היתר נעמה רוט ורונית פורת.
בקומת המרתף, הירקות והפרחים הנחזים כבשר של רוני לנדה מעוררים פיתוי ודחייה, הרוחשים גם הם בתפיסתנו את ה"אלה".
קוראת לאלה בית העיר, תל–אביב
