בשנת 1999 הופיע לרגע בחדשות סיפור על אדם שחטף אדם אחר בעודו נוסע במכוניתו. לא היה לידיעה הזו המשך או התפתחות מיוחדת, והיא צנחה לתהום הנשייה כמו רוב הידיעות החדשותיות שמוזרמות למוחנו ללא הפסקה. אבל מסיבה כלשהי, נועה גוטר שגיא לא שכחה את הידיעה, שהמשיכה להדהד בה גם שנים רבות אחר כך. אז היא כתבה עליה ספר. מכיוון שכאמור לא היו פרטים נוספים על המקרה מלבד גלעינו הדרמטי ההתחלתי, היא החלה משם והמשיכה כיד הדמיון הטובה עליה.
הקורא נכנס לסיטואציה המבעיתה כבר בשורה השנייה בספר. אין זמן לאקספוזיציה ולהכרת הדמויות. המסר ברור: אנחנו באירוע של חטיפה, ומי שרוצה להבין מה הולך פה, כדאי שיעזוב הכול ויתמקד. דלת המכונית נפתחת, אדם זר נכנס לרכב של האיש שעדיין איננו יודעים אפילו את שמו, ופוקד עליו: סע. ולא – אני יורה לך בראש.
כמעט כל הספר הזה, שבעצם אפשר לקרוא לו נובלה, מתרחש בתוך מכונית. זהו קונספט נכון שמאפשר להתוודע לשני גיבורי חלקו הראשון, קובי החוטף ומיכה הנחטף. אט־אט נפרשת מסכת חייהם של השניים, שמתבצעת באופן קוהרנטי ולא מאולץ דרך טריגרים שונים הנקרים להם בדרך. מדובר בשתי דמויות ישראליות הופכיות, וכמעט מפתה לגרור גם לכאן את תיאוריית ישראל הראשונה וישראל השנייה. אבל הסופרת – עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית בחייה שמחוץ לעולם הכתיבה – לא תניח לנו ליפול לשם כל כך מהר. כי שתי הדמויות הללו אולי מייצגות נרטיבים ישראליים שונים, אבל הקורא יגלה בחלוף הדפים שיש בהם לא מעט מהמשותף. המשותף הזה יגבור בהדרגה על המפריד, ויביא לסיום החלק הראשון, שאולי היה אמור להיות מפתיע לפני שמונים עמודים, אבל עכשיו כבר מתקבל בהנהון של הבנה.
בחלק השני מצטרפות לסיפור שתי נשים, אחיותיו של החוטף. לעומת תחילת הסיפור, שבה ברור מהרגע הראשון מי נגד מי ובאיזו סיטואציה אנחנו נמצאים, תחילת החלק הזה מכניסה את הקורא לסוג של דיסאוריינטציה ובלבול. זה הרגע שמזקק את יכולות הכתיבה של גוטר שגיא, שמוכיחה כי היא מצליחה לשלוט בקצב הסיפור. היא מנווטת את הקורא במשעולי העלילה כרצונה, ובמקביל לא זונחת לרגע אחד את הקצב המהיר, את הגילויים המפתיעים ואת החיבור הנפשי לדמויות. גם ההעמדה המשפחתית השגורה שיכולה בדרך כלל לקומם – זו שבמסגרתה תסומן אחות אחת כתאבת בצע, אחות אחרת כטובת לב והאח החזק והשקול כזה שמנהל את הכול מלמעלה – איכשהו מצליחה להיות פה עגולה יותר, נסלחת יותר, אהובה יותר.
זה ספר ישראלי מאוד, אבל גם כזה שהיה יכול להתרחש בכל מקום אחר בעולם. אנשים הם אנשים, נשמותיהם פצועות באופן כזה או אחר, ומכוניות יכולות להיחטף באנגלית, בעברית או בספרדית. במספר עמודים מצומצם למדי מצליחה הסופרת ליצור עולם קטן ומתוח שבו שתי משפחות שונות כמעט בכל אופן מתערבלות ומתנגשות זו בזו, והתוצאה היא סיפור עצוב, בלי הרבה נחמה בסופו, אך מלא נשמה ואהבת אדם.
דברים נעלמים נועה גוטר שגיא, עם עובד, 185 עמ'
