בורקס חם! בורקס חם! צעקה ההיא עם השיער האפור הקצוץ בשוק הפתוח של מחנה יהודה. תמיד קצת פחדתי ממנה ובמקביל גם חיבבתי אותה. קינאתי בה על האומץ לצעוק ועל היכולת למשוך בצעקותיה במקום להבריח. טוב, אולי גם קצת להבריח. אני, בכל אופן, אף פעם לא ברחתי. כל יום שישי הייתי נמשך אחר צעקותיה של האפור־הקצוץ, נעמד בתור העמוס של גרגרני הבורקס המיוזעים ויוצא משם כעבור חצי שעה עם שקית נייר חומה נוטפת מהקינוח המושלם ביותר שקיים. מין שילוב מסתורי בין בורקס מלוח לשוקולד מתוק.
נחלאות. שכונה מלוחה, עם מתיקות שמסתתרת בין חריצי האבנים הטחובות בקירות. מתיקות שלפעמים מגלים רק אם פתאום פונים שמאלה בצומת סמטאות שתמיד פונים בו ימינה. מתיקות שלפעמים מגלים דווקא אם הולכים מדי יום בדיוק באותו מסלול ובדיוק באותה השעה. ורק אחרי שהולכים שם מספיק ימים, מקצב הצלילים היומיומי שבדרך מתחבר לאיזו מנגינה נפלאה.
היא ישבה שם. יום אחרי יום אחרי יום. היא ישבה שם ימים רבים ללא ידיעתי. ישבה שם עוד לפני שאני הגעתי. וגם כשכבר הגעתי, היא ישבה שם ואני לא הבחנתי. היא הבחינה בי. וגם כשכבר הבחנתי בה, לא העזתי לדבר. פחדתי לשאול. לאן נוסע קו 32 הזה שאת עולה עליו ונעלמת איתו במורד רחוב יפו כאילו היית איזה חלום בוקר? לגילה, הייתה עונה לי. ומה יש לך לחפש כל כך רחוק בגילה? הייתי משיב בשאלה. אני חולמת בלילות על ילדים, הילדים שלנו. שלי ושלך. ואז נוסעת בבקרים לשמור על ילדים של אחרים, הייתה עונה לי, אולי. אבל כל השיחה הזאת לא התקיימה ואני נשארתי לשבת על קיר האבן המתפרק, עם השוקולד שנוזל לו בין האבנים, מעשן לי סיגריה בטעם לוואי של משחת שיניים ושל אהבה מתפספסת.
איזה מזל שנחלאות היא שכונה עקשנית. איזה מזל שהשכונה לא נתנה לסיפור אהבה נוסף לחמוק לה בין האבנים. היא טיפלה בסיפור הזה ברוך כמו שרק שכונה ירושלמית עם סמטאות צרות ושוק צבעוני ובורקס שוקולד יודעת לטפל. תחילה טיפלה לי בלב. נתנה לי להרגיש צמא לאהבה כמו הצמא של הרוכל לספתח של היום. נתנה לי לחוש רעב לטרוף את העולם כמו הרעב של הרוכל לחסל את הסחורה וללכת הביתה בסוף היום, ברגעים האלה שמותר לערבב בין העגבניות, המלפפונים והגזר. בהמשך, עברה השכונה לטפל בגורל. ובגורל שלנו הייתה מאפייה.
מאפייה. יש משהו בין מאפיות וגורל, אני חושד. אולי זה הריח. אולי זו העובדה שמאז ומעולם, בכל הדורות, היינו אופים. אברהם אבינו נהג לאפות פיתות, או לכל הפחות לאכול מהפיתות של שרה כשהן עוד חמות־חמות מהטבון.
המאפייה שלנו, מאפיית האהבה שלנו, ישבה משכבר הימים בצומת ראשי בשכונה. היא הפגישה בינינו. אחזנו, אני והיא, בשני קצוות כיכר לחם השיפון. הרמנו מבט ונעצרנו. היה שם משהו מוכר. משהו בעיניים בצד השני החזיר אותי ואותה בן רגע לכל הבקרים האלה, עם השתיקות האלה, לקו 32, לקיר האבן, לרחוב יפו, לסיגריה, למשחת השיניים, לרצון העז לאהוב… לפרוס בבקשה! התעשתנו. יש פה לקוח לשרת. איש נחלאות מתוק־מלוח שרוצה לחם שיפון פרוס, בדרכו לעוד יום בין הסמטאות. עליי, אני אומר. אני אפרוס. את, גברת קו 32, תנוחי. יש לנו עוד חיים שלמים לפנינו. להכיר, להתאהב, להתרגש, לטייל, לגדל, לגדול, לצחוק, לבכות. תנוחי, אני אפרוס.
יוני מלכין (38) הוא אדריכל נוף. ב–2006 עבר לנחלאות, ושם פגש בחורה (גברת קו 32) שלימים הפכה לאשתו. הסיפור אמיתי ברובו. גר במרגליות
