מתוך כל סערות הרגשות הפוקדות את שכונת נחלאות ומשרות עליה קסם עתיק של מתיחות, מעטות היו נחלתן של בני האדם. את רובן נטלו האבנים, כדרכה של ירושלים. נתח נכבד היה מגיע לחתולים בתקופות מסוימות של השנה, וכמה תאונות מצערות הותירו מכוניות הלומות קרב חונות בסמטאות. סערה אחת ויחידה, משונה בעוצמות שלה ומעצבנת בנמשל שלה, פגעה דווקא בדוד שמש.
הרעיון המגוחך להפוך את הגשמים של אותו לילה משונה לבכי קורע לב לא היה של הדוד. רק לפני שנים בודדות הוא הגיח אל גג העולם, ורבים היו המתקלחים תחת המשמרת שלו. חוץ מזה הוא היה דוד.
אותו גג היו לו תכונות משלו: מאוורר, נקי. דיירי הבניין היו מתגאים בו מעבר לגבולות הסביר. את ישיבות הוועד הם היו מתעקשים לנהל דווקא שם, ודווקא בזמן השקיעה, כדי שיהיה תירוץ מספיק יפה לא לדבר על חשבונות המים. הגדילו לעשות שלוש שותפות, שהעלו לשם בהתנדבות את ספת העור הנוחה שלהן בתמורה לספת הבד שהעלתה שם עובש עד לאותו רגע.
הגג והדוד היו עדים להתאהבויות ושברונות, השבעות תיאבון ועלפונות, ובעיקר היו עדים לדייטים כושלים. בחלוקה הגיונית ולא הוגנת, הגג זכה להערכה רבה על חשבון הדוד האלמוני. הדוד נבלע יפה ברקע והתרגל לא לבלוט. חוץ מזה הוא היה דוד.
לא רחוק מהגג גר לו עד בעל כורחו, שכן מהבניין ממול. ייתכן שהיה משורר בעיני עצמו, שכן הייתה לו חיבה משונה לחילופי צבעים בשמיים. הוא היה מוכן להסתפק רק בזה, אבל בעל כורחו בנו גג בינו ובין השמיים, אז הוא הסתפק גם בגג. וכך היה משתתף, בדרכו שלו, בישיבות הוועד ובאירועים היומיומיים של תושבי הבניין ממול. בחוכמתו הרבה הוא הקפיד להסיט מבט רגע לפני שהוא התחיל להרגיש בושה.
ובכן, הרעיון להתחיל לבכות לא היה של הדוד. בכל זאת זה קרה. בלילה גשום רעדו השמיים, ובעוד טיפות קטנות זולגות מטה אל המרזבים התחילו דמעות קטנות עוד יותר להתיז מגופו הגלילי של הדוד. היה זה מחזה שניתן להתעלם ממנו בקלות. אבל השכן-העד לא ידע איך להתעלם מדברים, והדוד הסתיר לו את צבעו השחור של הלילה הסוער, אז הוא התבונן עליו.
באותו רגע משהו קרה. כוחו של חטא קדמון תקף התחיל תוקף את השכן. היה זה חטא הפרשנות. פתאום ראה השכן את עצמו עומד במקומו של הדוד. הוא התחיל לחוות מחדש זיכרונות כואבים מחייו, הפעם בצורה של דוד. משום מה זה כאב לו יותר. ומיד אחר כך, אל מול הדוד הבוכה עמד לו השכן והתחיל לבכות.
מבכי של אדם קשה יותר להתעלם. שמעו אותו השכנים בבניין ובבניין ממול. שמעו אותו חברי וועד הבניין שנאלצו לקיים את הפגישה בפנים בגלל תנאי מזג האוויר. שמעו אותו שלושת השותפות שישבו על הספה המצחינה. יצאו כולם לכיוון הגג ומיד נגלה להם המראה: האיש בוכה לדוד, הדוד בוכה לאיש. חברי הוועד הזדעזעו למראה השכן, שכן הם היו בטוחים שאף אחד לא יכול לראות אותם מהגג. השותפות הצטרפו לפרץ הבכי. הן ראו את עצמן בספה האהובה שנרטבת מדמעות הדוד. מאותו רגע כל מי שעבר בסביבה התחיל לבכות כי הוא ראה את עצמו באיזה רהיט או חפץ שמונח שם. הייתה זו סערת רגשות, וייתכן שהיה אפשר ללמוד ממנה איזה לקח חשוב, לנצור שמה איזה רגע של חמלה. אבל מה שיכול היה להיות נשטף מאוחר יותר במקלחת עם מים קרים.
בן 23, ירושלים
