תארו לעצמכם שאירוע משנה חיים נוחת עליכם במפתיע – בן זוג מכריז על פרדה לא צפויה. פיטורים נופלים מהשמים. מה שחשבתם שהוא קרקע יציבה נשמט פתאום. אם החברים שלכם הם חברי אמת, הם כנראה יציעו, בנוסף לכתף ולטישו ולהשמיץ את הרעים יחד איתכם, גם עצה טובה: אולי כדאי לעבור את המשבר הזה בליווי מקצועי.
עכשיו תארו לעצמכם שאתם עצמכם פסיכולוגים. למדתם מטובי המומחים, המפתחות לנפש האדם כבר אצלכם. מה העצה במקרה שלכם? אם החברים שלכם חברי אמת, זו תישאר אותה עצה בדיוק. זה, בגדול, סיכום ספרה החדש של לורי גוטליב, פסיכולוגית מלוס אנג'לס. וזה גם מה שמבדיל את ספר הפרוזה־פסיכולוגיה הזה מרוב הספרים בז'אנר. לא עוד סיפורים קצרים מספת המטפל. זה ספר קריאה לכל דבר ועניין, עם עלילה ודמות ראשית ודמויות משנה, המסופר בגוף ראשון, כשהגיבורה יושבת משני צידי הספה. כשחושבים על זה, זה הגיוני. לא היינו מצפים ממנתח מוח לחפור בעצמו עם איזמל. למה שנצפה למשהו אחר מפסיכולוגים? ולְמה, בעצם, אנחנו כן מצפים מהם?
אחרי עלייה מרשימה בעניין בפסיכולוגיה ואז דעיכה (בספר מדובר על ירידה של עשרות אחוזים במספר ההולכים לטיפול פסיכולוגי קלאסי בשנים האחרונות, ועל אינפלציה באנשי מקצוע ומיעוט לקוחות), נראה שהעולם מתעניין שוב בנפש. בתקופה הזו ספציפית, נביאי קורונה מדברים על צונאמי דיכאון שעוד יגיע, באדיבות הבידוד והמצב הכלכלי. אבל גם בלי נבואות או מחלות מידבקות, טיפול נפשי הפך בהדרגה מסוד וסטיגמה ללגיטימי, מעניין ולפעמים הכרחי. בישראל יוצאים בשנים האחרונות ספרי פסיכולוגיה עיוניים־פופולריים או ספרותיים רבים, והם נמכרים היטב. תהליך שהחל, אולי, דווקא בטלוויזיה, עם "בטיפול" מ־2005, שעסקה גם היא בשני צידי הספה. "בטיפול" זכתה להילולים ולרייטינג גבוה. אמנם לא כמו הריאליטי הנצפה ביותר בכל הזמנים, "מה האקס שלי עשה אתמול ברשתות החברתיות". שגם פסיכולוגים, מתברר, צופים בו.
בין כתיבה לטיפול
כשהחבר של לורי נפרד ממנה במפתיע, היא מרגישה על סף סחרור מערכות. הפרֵדה שוברת ובעיקר מפתיעה אותה. לא היו שום סימנים, מערכת היחסים הייתה טובה, והעילה לפרֵדה מעולם לא הייתה סלע מחלוקת. המחשבה על כך שמשהו טוב מתפרק בלי סיבה היא בהחלט מטריפת חושים. מה עושה פסיכולוגית שנשבר לה הלב? בגדול, היא עושה כל מה שאתן הייתן עושות: בוכה הרבה. מנהלת אחרי האקס מעקבי אינטרנט, כולל לספר לעצמה שהוא מאוהב באישה שמצולמת איתו בפוסט. מתקשרת אליו שוב ושוב לדרוש הסבר. שולחת לו מיילים. ואז היא עושה את הדבר האחראי והנכון: הולכת לקבל טיפול.
אם הספר הזה יגרום ולו לכמה אנשים בעולם לעשות את אותו הצעד, לורי יכולה לפרוש בתחושת סיפוק. כל כך הרבה זמן וסבל היו נחסכים אם כל שבורי הלב של העולם היו מסכימים לקבל עזרה במקום להיאחז בשיטה הנפוצה יותר: התבוססות בעצב, ניסיון להחזיר את העבר, וסירוב מוחלט ללמוד מהאירועים ולפנות מקום לעתיד טוב יותר. גם הציפייה של לורי מהטיפול היא לא מקצועית במיוחד: בניגוד למה שהייתה ממליצה למטופלים שלה, היא מחפשת מטפל שיעזור לה רק להתגבר על הפרֵדה כמה שיותר מהר, ולהמשיך הלאה. אלא שכמו כולם, גם לה יש נקודות עיוורות. האמנם הפרֵדה באמת הייתה עד כדי כך לא צפויה? והאם זה באמת הנושא המרכזי שמצריך טיפול? חפירה לעומק מעלה דברים אחרים. וזה, אולי, מה שאפשר לצפות ממנו בטיפול טוב. או בספר טוב.
סיפור חייה של גוטליב מרשים מאוד, גם אם מנקים ממנו את הנצנצים ואת הנטייה האמריקאית לצפות הכול בסוכר. בנוסף על היותה פסיכולוגית ובעלת קליניקה, גוטליב היא גם אם חד הורית (עם הרצאת טד עתירת צפיות על איך הביאה לעולם את בנה), כותבת לניו יורק טיימס ועוד ועוד. הקריירה שלה כוללת עבודה כתסריטאית בהוליווד, פנייה חדה ללימודי רפואה, ואז שוב פנייה חדה, הפעם ללימודי פסיכולוגיה. לכאורה טוויסט מפתיע בעלילה. אבל כשחושבים על זה, המעבר בין תסריטאות וכתיבה לפסיכולוגיה הוא לא באמת עד כדי כך חד. המכנה המשותף בין השניים הוא מה שמושך אותה בהתחלה לכתיבה ואז לטיפול.
המכנה המשותף הזה הוא גם זה שהופך את הספר למהנה לקריאה. כי בסופו של דבר, הכול סיפור. בשני התחומים צריך לדעת לספר אותו לעומק. יש נרטיב, ויש בעל מקצוע שמעצב אותו, מחזק את יסודותיו או להיפך, שולל אותו ומציע נרטיב חלופי. בשני המקצועות יש דרך ארוכה של חקירה, ויש חתירה לגאולה. ואם בעל המקצוע טוב במה שהוא עושה, הוא מחולל שינוי תודעתי שבסופו של דבר – וזו כבר לא עבודת המטפל או הסופר, אלא עובדה פשוטה – מחלחל לעולם.
שינוי מסלול השכול
ההצצה הכפולה, אל עולמו של המטפל ואל עולמה של המטופלת, מענגת. היא גם אפקטיבית. כל סיפור של מטופל בספר חושף נדבך נוסף בשפה הטיפולית (כולל שאלות מסקרנות כמו: מה קורה כשהמטופל הוא אנטיפת במיוחד, ומאוד לא נעים לטפל בו). כל המקרים בספר מעניינים לקריאה, שתי דוגמאות לעבודה סיפורית־טיפולית מתוכם הן מעוררות מחשבה במיוחד: הראשונה היא בקה, המטופלת הנוטה למות (אין כאן חשש למציצנות־יתר לטרגדיות אינטימיות של אחרים. כל המקרים המתוארים בספר שונו והולחמו כדי לשמור על פרטיות המטופלים).
בקה היא אישה צעירה שבדיוק החלה לשגשג, אישית ומקצועית. כשהיא חוזרת מירח הדבש היא מגלה שהיא חולה סופנית. מה טיפול כבר יכול להציע לה? לכאורה זה סיפור חצוב בסלע. אי אפשר לשנות את עובדת המוות הקרוב, וגם לא את העובדה הפשוטה, שבקה מעדיפה לחיות. אבל מתברר שלטיפול דווקא יש לא מעט להציע. כי העובדות אמנם לא משתנות, אבל יש, תמיד, יותר מדרך אחת לספר סיפור, ויותר מדרך אחת לנוע קדימה. זה נושא מעניין במיוחד בישראל, מדינה למודת שכול עם נרטיב אובדן די מובהק ואחיד.
יש הסללה של מקצועות ונתיבי חיים, ויש גם הסללה של כאב וצער. ובעוד רובנו כבר מזמן לא חיים בשלום עם הסללת בנות למקצועות הנחשבים נשיים, למשל, ומעדיפים לאפשר להן לבחור בעצמן מתוך הקטלוג השלם, בתחום האבל נראה שלפחות רשמית, אנחנו עדיין מאמינים שיש בעיקר אפשרות אחת. יש בזה הרבה אמת. כמו אצל בקה. העובדות העצובות הן בלתי ניתנות לשינוי. האפשרות שיש נתיבים נוספים, מלבד הנתיב המוכר של אבל אינטואיטיבי, שנסלל לכאורה בלי שליטה, עדיין נראית כמעט בלתי אפשרית. ובמקרים שנראים בלתי אפשריים, הספרות וחקר הנפש הם בדיוק הכתובות לפנות אליהן. שם מתחילים שינוי התודעה והרחבת הגבולות, ושם יש קיום לאפשרות שבנוסף לעובדות היבשות, אולי יש דברים שעד עכשיו לא ראינו.
עדכון חיים לגיל השלישי
מקרה מעניין נוסף מאתגר בהתחלה אפילו את לורי עצמה: אל המשרד מגיעה מטופלת שגילה מתקרב לשבעים, עם עבר לא מלבב, גדוש טעויות וכאבים שכבר מאוחר לשנות. בנוסף לכל אלו, המטפלת מצהירה על עצמה שאיבדה טעם לחייה. לורי שואלת את עצמה בכנות אם יש לה מה להציע לה. וזו שאלה נוספת שגם הלא־פסיכולוגים שבינינו צריכים לשאול. מה, באמת, אנחנו מציעים לגיל השלישי? גם כאן נראה שהתקבענו זמן ארוך מדי על מסלול מרכזי אחד, לאו דווקא יצירתי במיוחד. ישראל היא מדינה בת 72, צעירה מוותיקי אזרחיה. הצרכים של בני הגיל השלישי נלמדים תוך כדי תנועה, ולפעמים נראה שקפאו במקום. עם יד על הלב, האינטואיציה הראשונית שלנו על פרק החיים הזה היא לא פעם חסרת השראה, ובלתי תואמת לעולמנו הנוכחי.
הקשישים שבינינו אמורים להתרפק על העבר, לשמוח בנכדים, ולאחרונה גם להיזהר מקורונה. מה עם דברים כמו להתאהב אם הם פנויים, לנצל הזדמנויות ולגלות אפיקים חדשים, לצאת למסעות שהחיים המוקדמים לא אפשרו? החלק הקשה למטפלת בתחילת הטיפול הזה, קושי שבו היא מודה בהגינות, הוא הרעיון של טיפול שלכאורה אין בו זמן להשתקם ולהתחיל מחדש. אלא שמעבר לעובדה שתוחלת החיים עולה ואיכות החיים משתפרת, והגיע הזמן לעדכן הגדרות, גם רעיון הזמן בפני עצמו ראוי למחשבה נוספת. יש כל כך הרבה נקודות זמן נפרדות בתוך רצף הזמן, וכל כך הרבה דרכים לעצב אותן. כל התקבעות על נרטיב אחד, נטול תקווה, היא גזל של אפשרויות קיימות ומוכחות.
כדי להפוך את הסיפורים למהנים ספרותית, כולם – כולל הסיפור האישי של המחברת – עוברים תהליך מאוד מוקפד. לכולם יש התחלה, אמצע וסוף, שיש בו קתרזיס של ריפוי או דמעות (או שניהם). מותר לפקפק בשאלה אם החיים באמת עד כדי כך פתירים, אבל חייבים להודות שזה עובד (למעשה זה עובד עד כדי כך, שהספר מעובד בימים אלו לסדרת טלוויזיה, בכיכובה של אווה לנגוריה). הקריאה קולחת, מעוררת הזדהות ונותנת הצצה לא שטחית, אבל בלי להכביד. והיא מסתיימת עם אמונה בכוח החמלה וההקשבה לחולל שינוי. ליהנות מהתהליך ולהפיק ממנו משהו זה מה שאנחנו מצפים לו מספר מוצלח. או מטיפול מוצלח. כאן יש אפשרות מהנה לטעימה משניהם.
אולי כדאי לך לדבר עם מישהו
לורי גוטליב
מאנגלית: שאול לוין
כנרת זמורה, 2020, 463 עמ'
