"זרעי מלח" ו"מסעודה" הם שני ספרים שונים מאוד זה מזה, שיש להם כמה תמות משותפות וביניהן העובדה שגיבורות שניהם הן נשים צעירות שעלו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת מארצות צפון אפריקה למדינת ישראל ונאלצו להתמודד עם קשיים רבים.
דווקא השוני הרב בין שתי הגיבורות, מרלן ומסעודה, מחדד את הדמיון בהתמודדויות שהציבו לפניהן החברות שמהן הגיעו, לצדן של התמודדויות קשות לא פחות שהיו מנת חלקן בארץ החדשה שאליה הגיעו – ישראל. יתמותן של הגיבורות, הספרותית או האמיתית, רק מחדדת את המאבק ההרואי שלהן שהוא מאבק הישרדותי ממש, בתנאים קשים עד מאוד.
אלטרנטיבה תודעתית
"זרעי מלח" הוא ספר מתוחכם מאוד מבחינה ספרותית. ראשית הוא דיפטיך, שהציר שלו הוא ימי השבעה על הגיבורה הראשית, מרלן. סיפורה הוא אחד מלוחות הדיפטיך וסיפורה של נופר, נכדתה האהובה, שגדלה למעשה בביתה, הוא הלוח השני. בחירה מבנית כזאת מציבה אתגרים רבים בפני המחבר, וירח לא תמיד עומד במשימה: דמותה של נופר, הנכדה, אינה מצליחה להדביק את דמותה העשירה והמרתקת של מרלן סבתה, ולמען האמת דמותה של מרלן היא דמות כל כך יוצאת דופן, מושכת, מעניינת ורבת פנים, עד שטוב היה עושה המחבר אם היה מוותר על דמותה של נופר, שנראה שהיא מדדה הרבה אחרי דמותה המרגשת של מרלן, וחוטאת בסטגנציה ובחזרתיות. מכאן ברור שמרלן היא דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה, ואם הקורא לא היה יודע שציר העלילה הוא ימי האבל על מותה, אולי אפילו היה יוצא לחפש אותה אי שם בבאר שבע עיר מגוריה. נוכחותה המחשמלת אם כ, מחפה על חולשת נוכחות נכדתה.
מבנה הספר אינו המשימה היחידה שאיתה מתמודד ירח. גם ההחלטה לכתוב את הספר כולו בגוף שני, במעין דיבור שהגיבורות משיחות לעצמן, היא החלטה ספרותית מאוד לא פשוטה, ובמשימה הזאת הוא עומד בגבורה ובכישרון. השיח של הגיבורות בינן לבין עצמן הוא מלאכת מחשבת של שליטה בשפה. לא רק שהסבתא והנכדה נבדלות זו מזו בעולמן, אלא שהמחבר מעניק להן שפות שונות שבהן הן מדברות עם עצמן והוא עושה את זה בצורה כל כך משכנעת, עד שהקורא מצליח להתגבר על הקושי שנובע בדרך כלל מקריאת טקסט בגוף שני.
מרלן, הגיבורה הראשית של "זרעי מלח", נולדה באוראן בראשית המאה העשרים. אמה מתה עליה בילדותה, והיא נמסרה להשגחת דודתה מצד אביה, שמיהרה להשיא אותה לאיזק שהיה מבוגר ממנה בשמונה־עשרה שנה. היא הייתה אמנם תלמידה מצטיינת, פעילה בתנועה הקומוניסטית ובעלת חיי חברה ערים, אבל בגלל נישואיה לימודיה נקטעים והיא מסתגרת בדירתו המפוארת אך המשמימה של איזק.
מרלן מונעת על ידי שתי מוטיבציות: האחת היא תאוותה לידע, שהיא תוצאה של האינטליגנציה הטבעית הרבה שבה ניחנה ושל סקרנותה, והשנייה, שנדמה שאותה הצליחה לספק רק באופן חלקי, היא לחיות את חייה עם אדם שאותו היא אוהבת אהבת אמת. כשהיא נישאת לבעלה הראשון, איזק, היא מבטיחה לעצמה שתעבוד כדי שתוכל להיות עצמאית ותתגרש ממנו מהר ככל שתוכל. על אף העובדה שנולד לה ילד, ברנאר, היא מצליחה להתגרש מאיזק, וזמן קצר אחר כך היא נישאת לג'וזף, שאוהב לא רק אותה, אלא גם את בנה, כאילו היה בנו. איתו היא עולה לישראל ומביאה לעולם ילדים נוספים. האומנם היא אוהבת אותו? השאלה הזאת אינה מקבלת תשובה ברורה בספר, אבל ברור שיחסיה עמו טובים ומשמעותיים בהרבה מיחסיה עם איזק, גם הודות ליחסו החם והאוהב של ג'וזף לברנאר.
שמו של הספר "זרעי מלח" הוא שם נפלא, שלא רק לקוח מהאגדה על אודיסיאוס – שלא רצה להצטרף למלחמת טרויה ועל כן העמיד פני משוגע, חרש באדמה וזרע מלח – אלא גם רומז למה שבעיניי הוא החלק החזק ביותר בספר: אחרי הגעתם ארצה והשתלבותו של ג'וזף במפעל הטקסטיל בדימונה, מתחילה מרלן לעבוד כקניינית טקסטיל וחפצי אמנות מהבדואים. בשלב מסוים היא חשה שמעסיקיה רודפים אותה בניסיון לקבל ממנה מידע על עבודתו של ג'וזף במפעל. ירח מתגלה ככותב שיודע לתעתע בקוראיו היטב. האמנם היו האנשים הללו סוכני ריגול של מעצמה זרה שניסו לרגל בישראל או שמא הזיותיה של מרלן הן הרודפות אותה? השאלה הזאת נותרת פתוחה, ומציגה אפשרות שעל פיה הבחירה בשיגעון – אם אמנם הייתה כזאת – היא בחירה פציפיסטית, או לפחות בחירה של מי שאינו רוצה לקחת חלק באירועים האלימים שמקיפים אותו, בין אם הם מדיניים ובין אם הם מסממני החברה שבה הוא חי, והוא פורש לטירופו.
הילת טשטוש הגבולות משותפת לספר הזה ול"מסעודה" ומוסיפה להם אלטרנטיבה תודעתית, שמפנה עורף למערב ולרציונליות שלו. אבל בהתאם לשמו של "זרעי מלח", היא נושאת עמה מסר פציפיסטי, ומציבה מודל חדש לא רק לחברה שתיגזר ממנה אלא גם למודל גברי חדש, רך יותר, תוהה על משמעות הקיום ואפילו גנדרני, באופן שכמותו ראינו לא מכבר גם ב"אמזלג" של יוסי סוכרי.
צבעוניות וביקורת
בדומה למרלן, גם מסעודה, גיבורת ספרו של יקיר אלקריב, היא ילדה יתומה. אמה, שהייתה ילדה בעצמה בעת שילדה אותה, ברחה כל עוד נפשה בה מיד אחרי הלידה כשהיא מותירה אותה להשגחתה של משרתת שחורה, שגם היא מתה אחרי זמן קצר. הפתיח הזה, של אישה שנמלטת מפרי בטנה ומותירה אותו להתמודד לבדו עם העולם, מזכיר בפראות שלו את גיבורותיו של דניאל דפו, רוקסנה ומול פלנדרס. גם הן נוטשות ילדים על רציף הנמל בדרכן להגשים את אושרן הפרטי או לפחות לנוס מאומללותן, מבלי להביט אחורה. אין זה המובן היחיד שבו מזכיר הספר הזה יצירות שנכתבו לפני 1800: זהו פיקרסק פרוע, שמערבב גם הוא דמיון עם מציאות, באקסטרווגנזה צבעונית שהכול מותר בה. מתוך התמונות הזוהרות הללו עולה ביקורת לא רק על החברה הישראלית, אלא גם על החברה היהודית במרוקו ובעיקר על מנהג נישואי הילדות.
חשוב לציין שמנהג השאת ילדות בכלל, ויתומות לזקנים בפרט, היה מנהג רווח בכל קהילות ישראל ולא רק בצפון אפריקה. בספרה "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב" כותבת פרופסור רחל אליאור: "נישואי קטינות, במחצית הראשונה של העשור השני לחייהן, לגברים מבוגרים, היו מקובלים בכל קהילות ישראל בעולם האשכנזי כמו בעולם המזרחי, בעולם התימני, הצפון אפריקאי, הארץ־ישראלי והקווקזי. בקהילות שחיו תחת חסות האסלאם, היו שהצדיקו את העובדה שקטינות הוכנסו לחופה בין שתים־עשרה לגיל חמש־עשרה ואף קודם לכן בכך שהיו בעיקר יתומות שקרוביהן חששו שיכפו עליהן להתאסלם…" (עמ' 180). השורות האחרונות בשירו הידוע של חיים נחמן ביאליק "לא ביום ולא בלילה" שפרסם חיים נחמן ביאליק בגיליון מרץ 1908 של כתב העת "השילוח" כאחד מחמישה שירי עם רומזת למציאות הנוראה הזאת. שם נאמר: "שֶׁמָּא זָקֵן, שִׁטָּה טוֹבָה / אָז לֹא אֶשְׁמַע, אָז לֹא אֹבֶה. // אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי ־/ וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי! // לְרַגְלָיו אֶפֹּל וְאֶשָּׁקֵן: / אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן!".
ואכן, גם מסעודה הייתה קורבנו של שידוך כזה: "שבוע לפני פסח כרעה מסעודה ללדת. המיילדת חביבה שהוזעקה נחרדה ממה שנגלה לעיניה כשהרימה את שמלתה. בטנה של הילדה הייתה ענקית, אך מתחתיה היו איבריה צעירים וטרם הגיעו למלוא התפתחותם" (עמ' 90).
דומה שהאנאלפביתיות והלידה טרם זמנה היו גורמים מעצבים בחייה של מסעודה. אלא שבדומה למרלן, המשכילה והבוגרת ממנה, ניחנה גם היא בתשוקה עזה לחיים, באינטליגנציה ובהומור, והם שמאפשרים לה לשרוד את כל התלאות שהיו מנת חלקה. השורד, כידוע, זוכה מאיתנו, היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים, לרישיון מיוחד למעשיו, ואנו נוטים לשפוט אותו פחות מאשר את בני ביתנו.
קולות נשיים משכנעים
מרלן ומסעודה, שתי הגיבורות השונות כל כך זו מזו בשני הספרים הללו, הן גיבורות שלא ניתן להינתק מהן. והן לא רק גיבורות ספרותיות, אלא מייצגות מעשים של גבורה אמיתית, גבורת ההישרדות בתנאים בלתי אפשריים.
שני הספרים נכתבו על ידי גברים. יובל ירח כבר כתב על סבתו מניה את הספר "השתיקות" שהתפרסם ב־2016 והיה לדעתי ספר פורץ דרך בכתיבה על השואה. כבר שם הצליח ירח להביא את סיפורה של אישה באופן מרגש מאוד. בדומה לזאת, גם מרלן היא דמות בעלת עוצמות רגשיות עמוקות, וירח מוכיח גם כאן את יכולתו כסופר מעניין שמצליח להלביש אירועים היסטוריים וחברתיים במחלצות עלילתיות משכנעות, לא רק בגלל התחקיר שביצע אלא גם הודות לאמצעים הרטוריים שהוא נוקט ולאופן שבו הוא מעצב את הדמות שנושאת אותם.
"מסעודה", ספרו של יקיר אלקריב, הוא למראית עין ספר פשוט יותר: פיקרסק צבעוני עם מספר יודע־כול, אבל זוהי באמת רק מראית עין. שכן אלקריב, שמספר את סיפורה של סבתו, מציג לא רק דמות שובת לב, אלא הוויה שנדחקה מפני התרבות האשכנזית וגיבורה, שאם לא הצליחה לחלץ את עצמה מגזרת הגורל, הצליחה לפחות לחלץ ממנה את ילדיה.
יכולתם של גברים להשמיע קולות נשיים משכנעים כל כך היא תוצאה נוספת של המאבק לשוויון: קולן של מי שהושתקו במשך אלפי שנים והיו רק בשולי התרבות נשמע כעת ובאופן אותנטי מאוד, על ידי מי שעל פי מינם שייכים לקבוצה המרכזית. עצם העובדה שקבוצת המרכז מזהה שלשוליים יש קול וטורחת להשמיעו מהווה צעד מעניין וחשוב.
קראתי את צמד הספרים "זרעי מלח" ו"מסעודה" בשקיקה וזכרתי את אמירתה של אמילי דיקנסון: "אין ספינה טובה כספר לקחתנו למחוזות רחוקים".
זרעי מלח///יובל ירח, זמורה, 2019, 365 עמ'
מסעודה///יקיר אלקריב, עם עובד, 2020, 324 עמ'
