"יוצרים דתיים או מזרחיים שמשתייכים לדור הקודם לי, עוד נתפסו כקוריוז", אומר המשורר עמיחי חסון. "הייתה מין התפעמות נוסח 'הנה משורר מרוקאי' או 'הנה משוררת דתייה' או יוצר קולנוע פריפריאלי. אני משתייך לדור שכבר מעבר לכל זה, במובן העמוק של המילה. אחד הדברים שהעשור הנוכחי הביא עמו זה חוסר אפולוגטיקה: אני לא מתנצל וגם אף אחד לא מרגיש שיש בעיסוק שלי ביצירה מעשה אקזוטי בבחינת 'הנה, מתוך בית המדרש צמח לו משורר'. נקודת המוצא שלי היא שאני כותב. העובדה שיש לי זהות מסוימת, דתית או עדתית, לא משנה את התמונה מבחינתי ואני מקווה שאני לא נתפס כיוצר מגזרי בהכרח".
בשירו "ניסיון במוטוריקה עדינה", שמופיע בספרו הראשון "מדבר עם הבית" (הוצאת אבן חושן, 2015), מנסה חסון לזקק את תמצית הישראליות שהיא כמו שמיכת טלאים סמיכה, מצופפת אך משוסעת:
הַנֶּשֶׁק תָּמִיד צָמוּדְלַגּוּף / מִתְפַּתֵּל בָּאוֹטוֹבּוּס לֹא נוֹגֵעַ בְּאַפְאֶחָד
מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֵּין הַמּוֹשָׁבִים לְמָקוֹם מְרֻפָּד / לְכַתֵּת חַרְבוֹתַי לְאִתִּים חֲנִיתוֹתַי לְהַצְלֵב רֹאשִׁי לְשִׁפּוּעַ
לִמְרֹחַ לֶחְיִי עַל זְכוּכִית כְּפוּלָה / מְמֻגֶּנֶת, מְלֻכְלֶכֶת מְאֹד, / מַכְבִּידָה לִרְאוֹת סִימָנֵי גְּאֻלָּה.
כאחד מעורכיו הצעירים של כתב העת הספרותי "משיב הרוח", שהוקם בשנת 1994 ככתב עת לשירה יהודית ישראלית, מרגיש חסון בבית כשהוא כותב ומפרסם לצד יוצרים אחרים שמגיעים מרקע דתי. חסון: "כיום, אחוז הכותבים הדתיים ב'משיב הרוח' הוא אולי גבוה יותר מאשר בכתב עת אחר, אך בגיליון האחרון, שאותו ערכתי, קיבלנו 900 שירים ורק כמאה מתוכם היו של יוצרים דתיים. לדבר בימינו על כתב עת דתי זה כמו לדבר על משהו שאבד עליו הכלח, כמו עיתונות מפלגתית. הגבולות כבר היטשטשו לחלוטין. יש לכתב עת זה כמובן אפיל מסוים שהוא יותר יהודי, אבל הוא הרבה מעבר לכך. במקביל, מעדיפים צעירים דתיים לא מעטים לפרסם שירים בכתב העת 'הו!' בעריכתו של דורי מנור, ובכך ישנה התגברות על המחסום הסוציולוגי".
להיות התרבות עצמה
"גדליה, תסתכל על המקום, תרגיש בנוח. זה הבית שלך. תפסיק להרגיש כמו חרדי. אנחנו הסיפור עכשיו", אומר אבינועם לסרי לגדליה בפרק הראשון של הסדרה "שבאבניקים". "אתה יכול להתבדל, זה הכי נוח, להיות סגור לבד בתוך חדר, ללמוד תורה כל היום, אבל אני לא. אני רוצה להיות חלק מהסיפור פה… לא רוצה להיות צופה מהצד".
לאלירן מלכה, יוצר הסדרה, לקח חמש שנים תמימות למצוא גוף שידור שירצה לשדר את הסדרה שלו. עם צאתה, הפכה הסדרה להצלחה גדולה: גם זכתה לאחוזי צפייה גבוהים וגם זכתה בשלל פרסי האקדמיה לטלוויזיה בשנת 2017. בימים אלה מצטלמת עונה חדשה. "כמו רביעיית הגברים של 'הפמליה', השבאבניקים כבשו בסערה את המסך הקטן (ועוד הרבה מסכים במגזר החרדי, שרבים מתוכו מקפידים לצרוך באדיקות כל פרק מיד לאחר עלייתו באתרים פיראטיים)", נכתב במוסף מוצ"ש של מקור ראשון ב־16 בפברואר 2018. "מצוידים בחליפה וקנייטש בכובע הפכו… לחביבי המבקרים והצופים".
פרופ' חביבה פדיה: תל אביב היא לא רק מרכז, יש בתוכה שוליים סוערים מאוד חזקים בדרום העיר. הדבר העיקרי שיקבע את הפנים של העשור הבא זה ההצלחה להטמיע את השינויים התרבותיים גם בחינוך
מלכה ניער בניעור רציני, אך גם מבודח, את הסטריאוטיפ של דמות החרדי. הוא הביא לקדמת הבמה חבורה צעירה וסוערת של תלמידי ישיבה שגם לומדים תורה אך גם כמהים לדיאלוג עם המודרנה. הוא הראה אותם לא רק בבית המדרש, אלא גם מתלבטים בחנות של קפסולות למכונת הקפה, חושקים במגבעת בורסלינו כפריט אופנה טרנדי ורודפים אחר קליטה סלולרית.
"במשך חמש שנים אנשים לא רצו את הסדרה כי מה שהוצג בה היה נראה כמדע בדיוני או כמשאלת לב", מתאר מלכה. "לקח זמן עד שהבינו שהסדרה מייצגת משהו שהוא גדול בהרבה ממה שהם מכירים ויודעים על חרדים ושהיא מציגה תופעה חברתית קיימת. באיזשהו שלב, פעימת הלב של הסדרה כן הייתה נכונה לזמנה".
"סדרה כמו 'שבאבניקים' מתאפשרת רק כעוד קומה מעל לקומות הקודמות שכבר היו. לא המצאתי שום דבר", מצטנע מלכה. "נקודת המוצא של הסדרה היא שיש חרדים שהם לא רק חרדים, אלא כאלה שנקודת הייחוס שלהם היא הישראליות. עד שהגעתי לגור בירושלים, מבחינתי חרדים היו מה שהייצוג התקשורתי שלהם היה: הפגנות בכניסה לירושלים, הפגנות בכביש 6 במחאה על חפירה מעל קברים, אבל אז אתה מגיע ומגלה את כל האפורים שיש כאן. אתה נוכח לדעת שיש להם תרבות פנאי מקבילה שהיא תמיד עם עין אחת כלפי שאר העולם ויש בה בבחינת 'חוכמה בגויים תאמין'. אותי זה ריתק. יותר משהיא סדרה על חרדים, מדובר בסדרה על הפער בין מודרניות ואורתודוקסיה ועל אנשים שהחילוניות והדתיות שלהם קורעות אותם משני הצדדים, ובמובן זה רבים יכולים להגדיר את עצמם כשבאבניקים".
חסון ומלכה הם רק דוגמה אחת משלל קולות בהווייה הישראלית שרוצים להיות חלק מהסיפור פה. לא רק לשמש תפאורה אקזוטית ואזוטרית לתרבות נוכחת ועיקרית, שלאורך עשורי המדינה התרחשה בעיקר מתל אביב ודיברה אל תל אביב, אלא להיות התרבות עצמה. כישרונות בולטים בשלל תחומי תרבות מגיעים בשנים האחרונות דווקא ממה שנתפס שנים כפריפריה התרבותית. אלו מתמקמים בהדרגה בלב המיינסטרים ונראה שהם לא הולכים לשום מקום.
יותר ויותר סופרים ומשוררים דתיים מצליחים ומעוררים עניין ציבורי וכמותם גם זמרים דתיים שרבים מאזינים לשיריהם. גם הסיפר המזרחי נוכח מאוד בעשור הנוכחי ומאכלס בקרבו כותבים כישרוניים ונוקבים. המוסיקה הים תיכונית מעפילה לפסגות ההשמעה ונחשבת לפסקול הישראלי העכשווי.
התמוטטות המחסומים
מה בעשור הנוכחי מאפשר פעימת לב נכונה במיוחד לקולות שבמשך עשורים רבים נדמו כעומדים בצל ההוויה התרבותית? "אני חושב שלאורך העשורים השלכנו את יהבנו על כל מיני אמיתות מאוד מוחלטות, שהיו יצוקות בבטון שהתפורר לאט לאט", סבור מלכה. "כל מה שהיה ברור לנו התברר כלא אמיתי. זה יכול להיות חברתי, דתי, פילוסופי, תרבותי. השאלה מה זו ציונות ומהם ימין ושמאל. התפוררות האמיתות גורמת לאקולייזר של קולות, לדברים אחרים שנוצרים ולשלל נרטיבים חדשים לחלחל ולעמוד".
במאמר של אורי אורבך "במקום שבעלי תשובה שרים", שפורסם באתר Ynet ב־27 בינואר 2008 (ושב ונדפס בספרו של אורבך, "דתי נורמלי", הוצאת ידיעות ספרים, 2018), מתואר ריאיון שפורסם במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות ובו ראיין אביתר בנאי את אחיו, מאיר בנאי, שניהם חוזרים בתשובה.
"אביתר שואל בהמשך: 'מאיזה ז'אנר דתי אתה?'", מתאר אורבך. "ומאיר עונה: 'אני פרילנסר, כל החלוקות האלה זה נגמר כבר, פאסה'… הגל הנוכחי של הדתיים הפרילנסרים הוא משובב נפש. הוא מחבר ומיידד את החילונים עם תכנים יהודיים, והוא מביא לשינוי משמעותי בחברה הדתית. כשדתיים מבחינים כי הסחורה 'שלהם' נהיית מבוקשת, זה מעורר אצלם את היצירה וגם התחזקות באמונה. הנה, אפשר להיות יהודי ויוצר בלי להתנתק מכל עולמך הקודם. אנחנו בעיצומו של תהליך חילופי תרבותיות. יוצרים דתיים לומדים כבר שנים את השפה היצירתית המערבית וה'חילונית', ויוצרים אחרים מאמצים בשמחה את מי התהום היהודיים. עוד נשובה אל ניגון עתיק".
פרופ' חביבה פדיה, סופרת, משוררת ומבקרת ספרות מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב, עוסקת בחקר הגירה וטראומות של תקופתנו. פדיה רואה בעשור הנוכחי שילוב של טכנולוגיות מתגברות עם המיית לב. "מדיות כמו פייסבוק ויוטיוב בישרו את ההתמוטטות של הבלעדיות של הערוצים שמתקיימים אך ורק ברדיו ובטלוויזיה", מתארת פדיה. "הם כבר לא קובעי הטעם הבלעדיים, וזה מאפשר את השמעתם של יותר סוגי קולות. ישנו חסך וקיים רעב ברמה התרבותית לתכנים הקשורים לשורשים היהודיים. גם ליוצרים שיצרו בתוך המיינסטרים לאורך שנים קיימים שורשים סמויים בתוך הפזורות השונות, וככל שהלגיטימציה התרבותית להפגין אותם עולה, כך גם מסע הרעב והצמא הזה זוכה ללגיטימציה".
במאמרים שפרסמה בעשור הקודם בעיתון "הארץ" קראה פדיה לריבוי קולות תרבותי. כך למשל, במאמרה "הגיע הזמן לומר 'אני' אחרת בשירה העברית" בשנת 2006 כתבה כי הגיע הזמן לזוז מראיית ה"אני" האוניברסלי שתבע נתן זך במאמרו "לאקלימן של שנות החמישים והשישים בשירתנו", שאותו פרסם בשנת 1966.
"המהפכה השירית החשובה שחוללו נתן זך וחבורת 'לקראת' בשירה העברית נהפכה כבר מזמן להגמוניה החולשת על רוב היצירה בשירה העברית המודרנית", תיארה פדיה במאמרה. "אותו 'אני' ארעי וחולף, הלוכד עצמו בשברי הרהורים ורשמים, השתלט על השדה השירי כולו. עבור השירה הזו, למרכיבים קונקרטיים של זהות יש מקום שולי בלבד. עבורה, שירה העסוקה בהגירה ובזהות, או בתכנים רליגיוזיים וסימבוליסטיים, היא שירה 'דתית' או 'עדתית'. אבל עכשיו הגיעה העת לזוז מראיית 'האני' האוניברסלי הזה כשדה היחיד שבו מתרחשת השירה העברית ושבמסגרתו נקבע המדרג מן המיטב אל הגרוע – אל ראייתו כאפשרות אחת בין אפשרויות אחרות. יש לזרז את פריצתם של מודוסים שיריים חדשים ונוספים".
פדיה: "לאורך השנים, הייתה התאמה בין סגירת ארון הספרים היהודי וזריקת המפתחות שלו לים לבין הניסיון להלבין את כל הישראליות ולהפוך אותה למודוס שהוא אוניברסלי, מופשט ואבסטרקטי. כך היה המודל בארכיטקטורה בארץ וכך גם המודל הפואטי שהעמיד המשורר נתן זך בניגוד לנתן אלתרמן. הפריצה הראשונה וההתנערות לעבר השורשים התרחשה דרך המוסיקה ובהדרגה תהליך זה החל לסחוב אחריו התמוטטות של עוד ועוד מחסומים בשאר תחומי התרבות".
לתת פורקן למזרחיות
המשורר והסופר שמעון אדף כותב בשירו על עיר הולדתו, שדרות: "לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב / אֶת הַחוֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה". גם המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לספרות ושירה עברית לשנת 2015, כותב בשירו המוקדם: "דברי רקע ראשוניים":
אִמִּי אִמִּי / מִכְּפַר הַשִׂיחִים הַיְּרֻקִּים בְּיָרֹק אַחֵר.
מִקֵּן הַצִפּוֹרִים הַמַּחֲלִיבוֹת חָלָב מָתוֹק מִכָּל מָתוֹק, / מֵעֶרֶשׂ זְמִירִי אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה.
ביטון, יליד מרוקו, הביא לשירה העברית "ירוק אחר", שמוצאו מאתוס מדינות המזרח, ולא היסס גם להחדיר מילים בערבית לתוך הלשון השירית המודרנית. הוא תיאר הוויה ואורחות חיים שבארצות האסלאם היו עולם ומלואו אך במדינת ישראל לא מצאו עוד את מקומם, ואף ירדו מנכסיהם, החומריים והנפשיים. זוהרה אלפסיה משירו הידוע הייתה זמרת ששרה למלך במרוקו, וכיום היא מתגוררת באשקלון. ניתן למצוא אותה ליד לשכת הסעד. גם אביו וסביו של ביטון איבדו ממעמדם היציב והבטוח ונאלצו בארץ לעבוד עבודות דחק שונות, והקריסה הקשה הזו מתועדת אף היא בפואטיקה שלו. בכך שימש ביטון אב רוחני למשוררים צעירים בני עדות המזרח שבלטו בעשור זה.
קשת 12
ישראל -צילום מסך כאן חינוכית
"בִמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ / לֹא לְשֻׁתָּף", כתב רועי חסן, מיוצאי קבוצת המשוררים "ערספואטיקה" שפעלה בחלק מן העשור הזה כשירת מחאה של בנים ליוצאי עדות המזרח. והוא ממשיך וכותב: "בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל / חָרִיף וּבַיִת חָם / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה/ אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן/ אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם /כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן".
לא חסרו שנים שבהן הדחיק ביטון את שורשיו. "עד גיל 11 גדלתי במשפחה מרוקאית אנדלוסית", הוא מתאר. "אבא שלי והחברים שלו היו באים בשבת בבוקר מבית הכנסת ומסביב לשולחן של אפריטיף היו נותנים קולם בשירת הבקשות המרוקאית של שלמה אבן גבירול ורבי ישראל נג'ארה. לאחר שהתעוורתי בגיל 11 עברתי להתחנך בבית חינוך עוורים בירושלים, שם ספגתי את התרבות המערבית, ובהתחלה עברתי תהליך מוטעה של ויתור על התרבות המזרחית שממנה באתי.
"אני כרגע עובד על יצירה שמנסה לתת ביטוי לאלה שמשלמים מחיר בדור השני. בספרי 'תמביסרת: ציפור מרוקאית' (2009) כתבתי פואמה על בית הקברות בלוד, בה תיארתי את ההורים שהשתייכו לדור של שנות החמישים, שמתו ולא ידעו שהיו מתים עוד בחייהם, ושהמדינה השתמשה בהם כחומר גלם אורגני לבנייה שלה. כעת אני כותב על בית עלמין חדש בלוד שבא לתת ביטוי למתים של הדור השני, שהלך בנשייה, ומתוך עמדה פנימית עמוקה שגם הוא לא נגאל, לא ברמלה, לא בלוד ולא במקומות אחרים.
לנסקי עם מירי רגב בישראל היום
"בעבר, כל דבר שהיה בו משהו מהמרוקאיות נתפס כאנכרוניסטי, כלא רלוונטי וכגלותי. לקח לי זמן, אך באמצעות השירה התגברתי על הבושה המדומה הזו ולמדתי להכיר דווקא בחשיבות ובמשמעות של מה שבא מהוריי. כשאין אינטגרציה בתוכך, וכשאתה עדיין לא מוכן לקבל באופן שווה ערך את חלקי זהותך השונים, אתה נופל ואובד בבליל הקולות, אך כשאתה כבר מוכן לקבלם אתה נעשה אדם עשיר, וחי יותר בשלום עם עצמך".
על אף ההשלמה המפויסת, ניכר כי דברי ביקורת שנכתבו על ספרו האחרון "אותות", שמכיל את רוב ספריו הקודמים של ביטון ועוד שלושים שירים חדשים, מקוממים אותו במיוחד. "לארז ביטון יש הישגים, אך אין להציגו כאביה של מהפכה שלא הייתה", כתב עליו מבקר השירה יהודה ויזן בעיתון הארץ ב־17 במאי 2019. "ארז ביטון זוכה לא פעם לכתרים המוענקים לו מטעמים שאינם ספרותיים, אך מוטב לראותו לא כיוצר פורץ דרך אלא כמשורר נוסף שצמח על ברכי דור המדינה בשירה העברית, מבלי שקרא תיגר על הפואטיקה השלטת".
ביטון: "הגילויים הבלתי סובלניים לספרי האחרון מראים שיש מי שלא מכירים בחשיבות של החלק המזרחי שבתוכי ולכך שאני נותן לו פורקן פואטי. זה גורם לעיתים למחשבה האם זה בכלל נכון להמשיך ולתת ביטוי להוויה המשפחתית האותנטית, ובאותה נשימה אני מרגיש שאני חייב לכתוב בשירה את מה שאני מרגיש ולא לשים לב לביקורת, חיובית ושלילית כאחת".
מבעד לביקורות הספרות והשירה שנכתבות בימינו, מאתרת פדיה דרכים שבהן לשיטתה מצליחות האליטות התרבותיות הישנות למצוא דרכים משוכללות לשמר את כוחן לנוכח הקולות החדשים בתרבות. "יישור קו של עיתונים מרכזיים עם הצורך בתעבורה אינטרנטית איננו באמת שער לרב תרבותיות, אלא חזרה בדלת האחורית של הגמוניות אליטיסטיות ישנות", היא טוענת. "הביקורת הספרותית כיום מותנית לעיתים גם כן בהליכים בין דוריים כך שצאצאי האסכולות השמרניות ביותר, שכיכבו בשנות השישים, יוצרים שוב מסגרת כוח חדשה במסגרתה לא ניתנת במה מספקת ומפרגנת לקולות מגוונים ביצירה השירית וביצירת הפרוזה בישראל".
קול מודחק שנשמע
כך או כך, נראה שבממסד כן נעים זרמי עומק לעבר רב־תרבותיות. בפברואר 2016 הקים ביטון, לבקשתו של שר החינוך דאז, נפתלי בנט, את ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. הוא חיבר דו"ח בן 350 עמודים שהיה סיכום עבודתן של עשר ועדות משנה בשלל מקצועות, ובו תיאור המצב הקיים והמלצות לעיבוי התכנים החינוכיים העוסקים במורשת של יהדות המזרח.
"יהודי ספרד והמזרח תובעים ביטוי להוויה מזרחית ייחודית", כתב ביטון בדברי המבוא לדו"ח. "לא נגזים אם נאמר כי הזדעזענו לנוכח מיעוט ההתייחסות באשר לזהות היהודית המזרחית במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית… שיח כזה יכול להביא לקבלה הדדית של חלקי אוכלוסייה מעדות שונות שלא אחת מתכתשות זו עם זו באמצעי התקשורת ובניסיון מתמשך של הדרה ודעות קדומות".
"עד כה, רק החלקים בדו"ח שלא היו כרוכים בסכומי כסף ניכרים יושמו", מתאר ביטון. "כך למשל, הוכנסו תכנים לימודיים על דמויות של נשים מזרחיות ותרומתן לאורך הדורות, מלמדים על יהודי אתיופיה ועל ספרות יוצאי אתיופיה והוכנס מדור על תרומתם של יהודי בוכרה ולימוד על פרעות ביהודי המזרח לאורך הדורות. הוחל אפילו בלימוד פיוטים, שזו ממש מהפכה. בימים של העבודה בוועדת ביטון, כל משרד החינוך היה מגויס ובאמת ניסו באמצעים הקיימים להכניס חומרים לתוך תוכניות הלימודים אפילו ברמה של גני ילדים. זה היה מאוד מרגש. אין ספק שיש כיום יותר מודעות לאתוס המזרחי, אך ישנם עוד אלמנטים רבים בדו"ח שממתינים ליישום וקשה לי לדעת לאן הדברים הולכים מכאן".
הריאיון עם ביטון מתקיים מספר ימים לאחר הריאיון המתוקשר של ח"כ יועז הנדל לעיתון הארץ שבו אמר: "הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות". ביטון, בהתייחסו לתקוות שהדו"ח שלו ייושם במידה מספקת במשרד החינוך, אומר: "כרגע דו"ח ביטון הוא יותר בבחינת אצבע מורה לכיוון. היו הבטחות, אבל בשל ריבוי מערכות הבחירות הממשלה משותקת. אני אופטימי ובתנאי שאחרי הקמת הממשלה יהיה דיון ושיח של שר החינוך הנבחר עם נכונות להשקיע בנושא, וכמובן בתקווה שהאוצר יקצה את המשאבים הראויים כדי להשלים את הכוונה של הדו"ח, כי מדובר בסכומי כסף ניכרים. אם הנושא לא יטופל, נרגיש שוב, כמאמר יועז הנדל, שמתייחסים אלינו כתרבות של דרבוקות. הנדל לא התכוון להשוות בין קונצרטים לדרבוקות, אבל מי ששומע משפט זה מבין את הקונוטציה השלילית שנעוצה בו, כאילו דרבוקה מסמלת תרבות נמוכה".
ביטון מציין כי אחד הדברים שכן נוכחים בלימוד ובשיח הציבורי הוא הנושא של שואת יהודי המזרח, כשהוא מאזכר ספר חשוב שיצא אף הוא בעשור הנוכחי, ספרו של יוסי סוכרי "בנגאזי־ברגן־בלזן" (הוצאת עם עובד, 2013). בספרו מביא סוכרי את סיפורה הבלתי מוכר של שואת יהודי לוב. גיבורת ספרו, סילבנה חג'ג', נודדת עם משפחתה מבנגאזי לאחר שלוב נכבשה על ידי הגרמנים בשנת 1941, עד שהיא מגיעה למחנה הריכוז ברגן־בלזן. היא עוברת שם תופת, ובולטת בצבע עורה בין היהודים שמוצאם באירופה. בתקופה אפלה כמו מלחמת העולם השנייה, כשתורת הגזע עמדה ברקע שילוח מיליוני היהודים אל תאי הגזים, המראה החיצוני של סילבנה מזדקר כל העת. רק בעשור הנוכחי, לאחר שהולכים ומתמעטים ניצולי השואה שיספרו ויעידו מכלי ראשון, זכה האתוס של אנשים כמוה בשואה להשמיע קולו.
וֶלְקָם טוּ הֵל, בְּלֵק ווּמָן! אלה המילים הראשונות ששמעה בברגן־בלזן, מפיו של גבר מבוגר בעל פנים ארוכות. וִי אָר אוֹל ג'וּז הִיר. אלמלא נראה כמי שהיאוש כבר אכל בו בכל פה, היתה סילבנה חושבת שהוא נראה כאחד מבני משפחת רוזנצווייג שפגשה בבנגאזי. כמעט כל היהודים שראתה בברגן־בלזן דמו בעיניה לבני משפחת רוזנצווייג. בניגוד לה ולשאר יהודי לוב שירדו מהקרונות, האסירים בברגן־בלזן היו לבני עור. מיד כשנכנסו למחנה אמרה טוני: "תִמַּא יְהוּד תַאנְיין מַא יְשַׁבְּהוּלְנַאשׁ" (בערבית יהודית־לובית: יש כאן יהודים שלא דומים לנו)…
"אַפְרִיקָנֶר!", שלף אותה מן ההלם קולו המלעיג של החייל הגרמני שצעד לצדה. קודם לכן מעולם לא הרהרה ממושכות בשאלת האפריקניות שלה, אבל עתה הייתה נתונה על כורחה למרותו של אדם זר שאינו יודע עליה דבר, ובגֹון קולו ניכר זלזול חוצה גבולות, מנה גדושה של התנשאות משפילה ועלבון מכּוון, מדושן עונג עצמי. בו ברגע היה בעיניה החייל לא רק לאויבה שלה, אלא לאויבה של אפריקה כולה. אויבן המשותף הפך אותן לשותפות גורל, לאם ולבת: אפריקה כמו אימצה אותה אליה כִבתה. זו היתה לסילבנה הפעם הראשונה בחייה שהחשיבה את עצמה לאפריקנית.
התנגחות באליטה הממוסדת
גם הרטוריקה של שרת התרבות היוצאת, מירי רגב, התאפיינה בפנייה מפורשת לעבר הקולות האחרים בתרבות. רגב הקצתה תקציבים לתרבות בפריפריה בשאיפה לשנות את סדר העדיפויות התרבותי. היא הקפידה לשדר תדמית עממית כשהיא מודה כי מעולם לא קראה בספריו של צ'כוב, ומשפט זה הפך למזוהה ביותר עם הקדנציה שלה.
בראיון לעיתון ישראל היום ב־15 בספטמבר 2015 אמרה רגב: "רוב הגופים הנתמכים על ידי המשרד מקבלים מימון על פי גודל המוסד, ועוד פרמטרים שמחזקים את החזקים. המדיניות הנהוגה בישראל קיבעה את התרבות המערבית כתרבות המובילה ותייגה את התרבות המזרחית, יוצריה וצרכניה, כנחותים. זה לא יהיה אצלי. אני עכשיו מזיזה את הגבינה. וזה לא קל להזיז את הגבינה… ואם אצטרך להיכנס באליטה התרבותית, שלא רוצה לאבד את הכוח, הקשרים והשליטה שלה, אני אעשה את זה… קודם כול באופן התקצוב. משרד התרבות הוא לא מפיק על… תפקידי הוא לשאול למה תיאטרון גדול מקבל יותר תמיכה מתיאטרון קטן. מישהו עצר לרגע לחשוב שאולי התיאטרון הקטן הוא זה שצריך לקבל יותר תמיכה?"
ואכן, לא אחת התנגחה רגב עם אמנים שייצגו את מה שמזוהה כאליטה הישנה ההגמונית בתרבות, מה שיצר בכל פעם מחדש את הסקנדל התורן. גברי בנאי, עודד קוטלר וליאור אשכנזי הם רק דוגמאות למובילי תרבות שהדיאלוג הפומבי שלהם עם שרת התרבות עלה לטונים גבוהים, ולא היה תרבותי כלל וכלל.
לנוכח ריבוי הסקנדלים שנקשרו בשמה, הציב האמן איתי זלאיט ברחבת הכיכר של התיאטרון הלאומי הבימה בתל אביב בנובמבר 2018 פסל של השרה רגב עומדת בשמלה לבנה מול מראה, כשלצידה שלט ועליו הכיתוב "בלב האומה". זלאיט לא הסביר את פשרו, אך רגב מצידה הייתה שבעת רצון ממנו וכתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "תודה לך איתי זלאיט, שהצבת מראה 'בלב האומה' בכיכר הבימה. בשלוש השנים האחרונות אכן עסקתי רבות בהצבתה של מראה מול עולם התרבות הישראלי. מראה שחשפה את הדרתם של ציבורים שלמים ואת 'הפטרונות' של מי שחשבו את עצמם עד כה 'בלב האומה'. ובכן, העם, על כל חלקיו, הוא המראה שלי. עקרונות הצדק התרבותי הם מה שמשתקף לנגד עיניי לנוכח אגדת שלגיה והאמירה האלמותית 'מראה מראה שעל הקיר, מה הן העוולות המכוערות ביותר בעיר?'".
בסרטון שהעלתה לחשבון הפייסבוק שלה ב־3 בדצמבר 2019, הציגה רגב נתונים שמראים על עלייה בתקציבי תרבות לפריפריה ושינוי סדרי העדיפויות בתרבות. אך הדו"ח שעליו הגיבה, דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, הראה כי למרות שבין השנים 2011 עד 2017 "חלה עלייה במספר מוסדות התרבות בפריפריה, במספר ההרצות של מופעי תרבות בפריפריה ובמספר המבקרים בפעילויות תרבות בפריפריה" – בפועל, "גידול זה דומה לגידול בכלל פעילויות התרבות בתקופה זאת וחלקה של הפריפריה בפעילויות התרבות הנתמכות על ידי מנהל התרבות נותר כמעט ללא שינוי".
"אני כלל לא בטוח שכהונתה של רגב תיזכר כתקופה שבה הפריפריה פרחה מבחינה תרבותית", סבור חסון. "אני כן מזדהה עם הסנטימנט העקרוני שלפיו יש צורך לפתוח את השורות, אך אני חושב שהצורה שבה היא עשתה את זה הייתה בלשון המעטה לא טובה ולפעמים מביכה. האם המוטיבציה שלה היא באמת להביא קולות חדשים ולגוון את העולם התרבותי או שמא לגרוף קולות בתוך מרכז הליכוד? יכול להיות שהמוטיבציות האלה מסתנכרנות יחד למשהו שישתלם לכל הצדדים, אבל כל העת הרגשתי שאני לא בטוח במאת האחוזים בכנות מהלכיה. תרבות פריפריאלית היא נושא חשוב שבאמת נזנח פה במשך עשורים, אך האם הפתרון הוא להתנגח בכל דבר אפשרי בתוך מערכת התרבות?"
"אני בעד להימנע מהעמדת אוכלוסיות זו כנגד זו", מדגיש ביטון. "אני נגד התרסה של מזרחים מול אשכנזים וההיפך, אני שולל התרסה של חילוניות מול דתיים וההיפך וכן מגנה התרסה בין מרכז לפריפריה. אני בעד חיזוק המרכז וסבור שתיאטרון 'הבימה' ותיאטרון 'הקאמרי' העניקו את אחת התרומות הכבירות ביותר לזהות הישראלית המתהווה, אבל במקביל צריך באמת לחזק יותר את הפריפריה".
תמהיל חדש של יהדות
הקול הדתי בספרות העברית בולט אף הוא בצורה ניכרת בעשור הנוכחי. כבר ב־2003 הוא רשם הישג נאה במיוחד עת זכה הרב חיים סבתו בפרס ספיר על ספרו "תיאום כוונות", שעסק בחייל תלמיד ישיבת הסדר בחזית רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. הספר אף היה לסרט קולנוע. גם ספרו המצליח של סבתו "בואי הרוח" (2008), שהביא את סיפורו של עולה חדש מהונגריה ואת חייו וחיי העולים החדשים במעברת בית מזמיל בירושלים, כמבוסס על חוויותיו האישיות של סבתו, השפיע על דור הכותבים הדתיים שבא לאחריו.
במוסף מוצ"ש של מקור ראשון פורסמה ב־6 ביוני כתבה שמראה שלא מעט רבנים הפכו גם הם לסופרים ומשוררים משפיעים, כשהם יודעים ליצור תמהיל בין לימוד תורה לכתיבה הפרטית שלהם. "אין לי עולמות שונים. עולמי בלימוד, בהוראה, בחינוך ובכתיבה הוא אותו עולם", העיד סבתו בכתבה. "מי שעודד ודחף אותי לכתוב ספרות יפה הוא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל… אני משתדל לא לבטל תורה כדי לכתוב שירה וספרות. שמעתי מהרב הדרי זצ"ל שטענו על הרב קוק, שאילו לא היה כותב ספרי מחשבה והגות היה נחשב למתיר העגונות הגדול של דורנו. והשיב על כך הרב נריה, 'מי יודע כמה עיגוני מחשבה התיר הרב קוק בהגותו'. מי יודע כמה עיגוני עולמות דתיים פנימיים נפתרים בעקבות ספרות מלאת השראה ואמונה".
גם במפגש בין ההיסטוריון פרופ' אלחנן ריינר לבין המשורר והסופר הרב אלחנן ניר (עורך מוסף זה), שתועד בעיתון הארץ ב־4 בפברואר 2013 תחת הכותרת "האם יש שפה מתנחלית", דובר על המתח בין היצירה לבין התורה, ושם אמר ניר: "כשהייתי בכיתה י"ב, שלחתי שירים שלי למשורר בתל אביב. הוא ענה לי: 'אין לך סיכוי. ליד 'אדון עולם' אי אפשר לכתוב שום דבר. המטען הזה לא ייתן לך לזוז. או שתשחרר אותו או שתיפול תחתיו'. אני מודה לאדון עולם שלא השתכנעתי. כי מאז נוצר תמהיל חדש של יהדות ושל מפגש עם הקב"ה. היום יש חדרים חדשים בתוך התורה: תנ"ך, פיוט, מדרש, חסידות וקבלה".
ניכר כי המשוררים הדתיים שבולטים בימינו יודעים לשאוב השראתם לא רק מהתורה אלא ממעיינות רבים נוספים, אך בולטת בהם במיוחד השראה מאוד מסוימת. "למשוררים הדתיים אין אבא משלהם", כותבת ד"ר יעל שנקר, חוקרת ספרות ותרבות של קהילות דתיות בישראל מהמחלקה לקולנוע במכללת ספיר, במאמר שפורסם בכתב העת "כתובת" ביוני 2010. "לשירה הדתית יש רק אמא, אמא שהיא דמות ממשית. אישה צנומה, ערירית, צנועה, זוגית. תשוקתה בוערת אל האלוהי, אל הזוגי, אל האינטימי, זלדה היא אמא בלתי מעורערת של השירה הדתית החדשה… אפילו לא אורי צבי גרינברג, משורר הגבְרוּת העולָה, שנמנה בין השאר עם מי שיילדו את השירה המשתוקקת אל עבר הירדן, אל הנבואה עצמה, אל ההתגלות, גם הוא אינו הופך לאבא גלוי. לפעמים הוא נוכח כמין אבא מאומץ, אבא רוחני, מעל ההוויה עצמה. אבל אפילו הוא לא אבא ממשי, כזה שכותבים בצלמו ובדמותו. לא יוסף צבי רימון, לא הרב קוק, לא אורי צבי – רק זלדה".
בצד הערכתה הרבה של שנקר ליוצרים לא מעטים שמגיעים מהמגזר הדתי־לאומי, היא סבורה כי ישנם כיום מו"לים שידם קלה על ההחלטה לפרסם כמה שיותר ספרים של יוצרים דתיים. שנקר: "כיום אין כמעט דבר העומד בין יוצר דתי לאפשרות שכתביו יראו אור, ההיפך הוא הנכון, יש לסוג כתיבה זה סקסאפיל מסוים. ישנן הוצאות ספרים מרכזיות שמעוניינות לקדם יוצרים דתיים ואני מאמינה שאין בוגר הסדר שירצה לפרסם בהן רומן ולא יצליח לעשות זאת, גם אם מדובר יהיה בטקסט פטפטני ולא ספרותי.
"גם בכתב העת 'משיב הרוח', שהוא כנראה אחד מכתבי העת המתוקצבים ביותר בישראל, פרט לכותבים אחדים, לא צמחו בו דברים נשגבים, ויש שם הרבה שירת נוסח ועבודה קלה. 'משיב הרוח' מתנהלים לעיתים כבעלי הבית או כמובילים את הספרות כיום. השירה הדתית לא נתפסת כפוליטית, היא ממקמת את עצמה כמיינסטרים הישראלי, ולא עוסקת כמעט בסוגיות פוליטיות הנוגעות בכיבוש או בסכסוך. כל זה קשור בכך שבציבור הדתי לאומי הימניות היא לכאורה קטגוריה שקופה ומובנת מאליה, והיא בררת המחדל הטבעית או הכרחית של זהות דתית לאומית".
מנגד, במאמר שכתב הסופר אסף ענברי במוסף זה ב־28 באפריל 2019 תחת הכותרת "הציונות הדתית לא תרמה לעיצוב תרבות עברית מודרנית", מדבר ענברי דווקא על נוכחות לא מספקת של הציונות הדתית בשיח התרבותי בישראל. "מבחינה פוליטית, הציונות הדתית היא התנועה הקובעת את סדר יומה של מדינת ישראל בארבעים השנים האחרונות. מבחינה תרבותית, היא כמעט בלתי מורגשת", כתב.
שנקר לא תמימת דעים עם קביעתו של ענברי. "התרבות שמקודמת כיום בארץ היא תרבות ימנית, בשעה שהשמאל, גם מבחינת שרת התרבות הנוכחית וגם מבחינת צנזורות עצמיות, למעשה מושתק. זה לא מונע מהימין להרגיש שהוא האנדרדוג ויש פה בעיניי תחושת נחיתות והתנשאות בו־זמנית. ישנה התפעלות עצמית שגם לא מאפשרת חשיבה ביקורתית עצמאית פנימית וגם לא מבחינה בממד הכוח שיש כיום לציבור הדתי בישראל, שהוא באמת הציבור המשפיע ביותר בכל מקום".
עם הפנים אל העתיד
האם בעשור הבא תמשיך האמנות במדינה להתגוון ולצאת ביתר שאת משלל אזורים בארץ? מה יהיה מעמדה של תל אביב כמקום שבו עדיין מרוכזים מרבית מפעלי התרבות המשמעותיים בתוך בליל הקולות הפרטיקולריים שמבטאים "אני" חדש? האם מי שיוצר מהפריפריה התרבותית ימשיך להתקרב למרכז, עד שייטמע בו כליל ויהפוך חלק ממנו? במאמר בהארץ מה־23 בינואר 2020 טוען יהודה ויזן תחת הכותרת "הִתְלאביביותם אומנותם" כי משוררי משיב הרוח "מנסים לשאת חן ולהתקרב למרכז התרבותי החילוני גם במחיר אובדן זהותם".
"משיב הרוח נותן מענה לקהילה שלמה שזקוקה לתרבות שתדבר בשפה שלה, וזה לא מעט", אומר חסון. "אך נשאלת השאלה האם בעשור הבא יהיה קיום לכתב עת שכזה או לבית ספר לקולנוע מגזרי כמו 'מעלה', ואני כלל לא בטוח בכך. יוצרים רבים הצליחו לייצר קולנוע בשפה ש'מעלה' ביקש לתת גם אם לא למדו שם בפועל. בעשור הבא תישאל השאלה האם באמת הציבור הדתי עודו זקוק לבית ספר משלו לאמנות".
"במובן מסוים, אי אפשר להתנגד לקולות של המרכז וליחסי המרכז והפריפריה", אומרת פדיה. "ישנו כוח צנטריפוגלי שתמיד הופך להיות משמעותי בהפצת התרבות. זאת בדומה למה שקורה בערים מרכזיות בעולם כמו פריז וניו יורק. כל ההון הסימבולי שלך הוא מהפריפריאליות אבל בסוף אתה מגיע למרכז כדי להפיץ אותו, ואז, או שאתה ממשיך לשמור על כוח היצירה, או שאתה נמחץ ומתגהץ והרגע המשמעותי שלך, אותו ה־bliss, עובר כי אתה הופך להיות בעצמך חלק מהמרכז.
"אך תל אביב היא לא רק מרכז, יש בתוכה שוליים סוערים מאוד חזקים בדרום העיר. אני חושבת שהדבר העיקרי שיקבע את הפנים של העשור הבא זה ההצלחה להטמיע את השינויים התרבותיים גם בחינוך, ואם תהיה פה מהפכה והתמקצעות בביקורת הספרות בארץ, אם הדברים האלה יקרו ונגיע למצב שאנשים שמגיעים לתל אביב מתבייתים על השוליים שלה או חוזרים למקומות אחרים בארץ, אולי יש לנו סיכוי שדברים ייראו אחרת".
וכך כתב הרב ד"ר שמואל זנגוויל כהנא (שז"ך), מי שהיה מנכ"ל משרד הדתות בעשרים השנה הראשונות לקום המדינה ומי שהקים את מרתף השואה בהר ציון, שעליו נסב הפרק הראשון של סדרת הכתבות הזו, שהפליגה, עשור אחר עשור, בין שערוריות תרבותיות וחברתיות שהסעירו את הציבוריות הישראלית עד שהגיעה לימינו אנו (מתוך הספר "גווילין נשרפין ואותיות פורחות", הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2018):
בליל הבדולח ראו אנשי הח"ן (חכמת הנסתר, מ"פ) את אוצרות הגולה עולים באש ונשרפים, אך אותיותיהם פורחות באוויר. לקחו ואספו את כל האותיות ושמו בגנזך האותיות של עם ישראל, ועליהן מספרים לדורות הבאים. והאותיות המרחפות באוויר, בגנזכו של העולם, כוחן אתן, כמו אותיות בראשית הניצבות בשמים ומחדשות מעשה בראשית, ככתוב: 'לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם'.
"אני לא בטוח שהחלוקה היא לפי עשורים", אומר ביטון. "הזמן הוא זמן של פריצות פתאומיות עם איזשהו מנגנון פנימי תרבותי־חברתי. אני עצמי מפויס במידה רבה מאוד, אני מדבר גם על החלק המרוקאי וגם על החלק המערבי והמזרח־אירופאי. אני מכיר לאורך ולרוחב את הייסורים שעברו על ניצולי השואה ומוכי השואה וכואב את הכאב הזה, אך מאמין גדול בהכרח להיות כאן. כל מחיר שווה כדי לצבור נוכחות מחייבת בארץ ישראל".
