"קיץ של מיליונרים", הרומן עב הכרס החדש של הסופר הלא־מוכר־דיו איציק אביב, הוא אולי הספר הכי קרוב בתכניו ובסוגה שלו לרומן "מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז – אחד מטובי הסופרים העבריים – המתרחש ברובו בבניין דירות במרכז תל אביב.
גם הרומן של אביב מתרחש בבניין דירות במרכז תל אביב, עוסק באהבות קודמות, וממש כמו אצל קנז, גם אצל אביב העלילה אינה ליניארית אלא אנלוגית. אביב מקדם בספרו עלילות רבות במקביל, רבות אף מאלו שקידם קנז בספרו שראה אור ב־1997, כשכל העלילות הללו או רובן מצטלבות בסופו של דבר זו בזו. התוצאה היא אכן "אנסמבל צבעוני", כפי שנכתב על דש העטיפה. רומן המכיל גלריית דמויות בהיקף שלא היה מבייש, כמדומה, גם את דוסטוייבסקי ברומני נשפי המסכות הידועים שלו, ומצטיין ביכולת בלתי מבוטלת של אפיון דמויות, עיצוב עלילה וטווייתה בחוטים סמויים, הנמשכים לאורך חודשים רבים ומגיעים לקתרזיס שלהם במחאה החברתית של קיץ 2011.
תשאלו, אפוא, איפה היה אביב עד עכשיו, והאם הוא אפיגון של קנז או יורשו? לא זה וגם לא זה. קיימים אמנם כמה קווי דמיון בעלילות, אבל לא יותר מכך. אביב הוא כותב עצמאי בעל מיומנויות, וגם אם חסרים לו המורכבות והעומק של קנז, ספרו ראוי בהחלט להיכלל בסל הקריאה, או בסל הצריכה התרבותי, של כל תל אביבי או תל אביבית בעבר, בהווה או בעתיד, שיוכלו להזדהות עם הנופים האורבניים והאנושיים המתוארים בעלילה.
אוספת הבקבוקים
אין ספק שאביב יודע לקרוא את נשמת העיר הזו וגם לכתוב עליה וספרו ספוג באהבה־שנאה לתל אביב באחד מרגעיה המכוננים ביותר, מחאת 2011, שהתפוגגה וכמעט שנשכחה. טוב שבא אביב ומזכיר את המחאה הזו לקורא, והוא עושה זאת בראייה מפוכחת שלא נעדרת ציניות הולמת. קראתי את הרומן דווקא בימים שבהם מפלגות רסיסי השמאל כתשו את עצמן לדעת במאבק חסר פשר האם להכליל או לא להכליל ברשימה הסופית שלהן את סתיו שפיר, שנמנתה על מנהיגות המחאה ההיא, ולבסוף השאירו אותה בחוץ כמין אקורד סיום צורם להתפוגגות השיירים שעוד נשארו מרמצי מדורת המחאה ההיא.
אך ללא שום קשר, הרומן של אביב עושה אביב לתל אביב. הוא משרטט תמונת מצב אותנטית להפליא של העיר בשנת 2011, וכמדומני לא רק של העיר אלא גם חתך מייצג של דמויות מישראל הראשונה וגם מישראל השנייה. הדבר מתאפשר גם בזכות הקשת הצבעונית והלא נגמרת של הדמויות ברומן, שכל אחת מהן מריחה מאמינות. וזהו הישג שצריך לברך עליו כל סופר, ואפילו מעורר השתאות: מאיפה לאביב כישרון שכזה לעצב כל כך הרבה דמויות עגולות ואמינות? זהו כישרון שראוי שיזכה להכרה ושכדאי שיהיה לו המשך.
הרומן מתעד חיים מפותלים בבניין דירות בלב תל אביב, סמוך לגן מאיר. שמונה דירות יש בבניין, שישה־עשר פלוס דיירים, ועם בני משפחותיהם הם מונים הרבה יותר. לכל דמות סיפור חיים שונה ומורכב, ולדמויות הללו נוספות דמויות צדדיות רבות הקשורות בדרך זו אחרת בקשר ישיר או עקיף לבניין הזה; מאוספת הבקבוקים בבניין, המתווך ויזם הנדל"ן, קבלן הניקיון, וגם כמה מקשרי אהבה של דיירי הבניין, שחלקם פועלים בשיטות של המכשף ברומן של קנז, זה שמחזיר אהבות קודמות. למשל, גרי שנשוי לאישה יפה להלל אבל בוחר להחזיר אהבה קודמת מהצד, או עליזה שחוזרת לרגע לאהבת ילדותה עם הילד השמן, שהגשים בינתיים את החלום האמריקני והפך למולטי־מיליונר ומסדר לה דיור מוגן לכל החיים ועוד.
ככל שהקריאה ברומן מתארכת, לעיתים מדי, יגלה הקורא שהוא סוטה מציר העלילה העיקרי של גיבוריו המרכזיים לכאורה: דיירי הבניין, שמתלבטים האם להיענות להצעות למכור את הנכס שלהם שפתאום, בלי להרגיש, שווה מיליונים, ועובר לספר את סיפוריהם של גיבורי המשנה, הנספחים למיניהם, שאינם גרים בבניין, אבל, כאמור, קשורים אליו בדרך זו או אחרת.
גוגל והפרופסורית
את עליזה כבר הזכרתי, אבל ראוי לציין גם את שפרה, המורה לחנ"ג ואם לילד מקסים, וג'ורג' קבלן הניקיון ושותפתו־אהובתו אסתר, ודמויות נוספות שמתפצלות מן העלילה ותופסות יותר ויותר נפח ואת הבמה המרכזית, תוך שהן דוחקות לעיתים הצידה את מי שהיו אמורות להיות הדמויות המרכזיות, אם כי לא מעלימות אותן. אפשר לומר על עליזה, מלכת הבקבוקים, שהיא גונבת את הבמה מהידיד שלה, שמעון השחקן, ועוזרת להוכיח את מה שאביב כנראה רצה להוכיח, שהשוליים הם המרכז והמרכז הם השוליים.
לקראת סוף הרומן אנחנו שבים לאחת הדמויות הראשיות, מוטי בן בסט, שמתגורר בבניין ועוזר לארגן את חוטי העלילה וגם את חוטי המחאה. מוטי, דוקטורנט להיסטוריה שמכונה "גוגל" בזכות העובדה שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, מאוהב בנורית, הצעירה הצחקנית, אבל מקיים קשר ספק אקדמי ספק רומנטי עם פרופסורית למדעי המדינה, שחוזה לפני כולם את פרוץ המחאה ואף מטיפה לה. אבל כשהמחאה הזו כבר פורצת בקיץ 2011, הפרופסורית מתנערת ממנה מכיוון שהיא לא מתאימה לתזה שלה. היא אף מתרעמת על מנהיגי המחאה הלא בשלים בעיניה להנהגה – "אני לא משתפת פעולה עם כמה צעירים חסרי כל ידע והבנה במחאה חברתית רחבת היקף" (עמ' 280) – שבמקום לעסוק בפן החברתי והאידיאולוגי עוסקים בפן האישי המצומצם.
הרומן מייצר הנגדה מסוימת בין אלה שאפשר לראות בהם מיליונרים על הנייר לבין חסרי הכול. מצד אחד דיירי בניין שחולמים למכור את דירותיהם בעבור הון תועפות כדי להפוך למיליונרים, ומצד שני מחאה שפורצת על רקע יוקר הדיור בהנהגת צעירים שגם אם יעבדו כל חייהם בפרך חסכונותיהם לא יספיקו אפילו כדי לרכוש אסלה מוזהבת בדירת יוקרה.
"קיץ של מיליונרים" מציג את שני צידי המטבע: נחיצות המחאה אבל גם נלעגותה המסוימת (ברומן משובצות לא מעט אמירות לעג כגון "מחאה עאלק", "הפנינג, אחלה בילוי", "מפונקים", "בטלנים" וכו'). הקורא ישאל את עצמו באיזה צד נמצא הסופר אביב, ויקבל בסוף תשובה ברורה: בצד האנושי של הסיפור, ברגעים האינטימיים של הדמויות וברגעים נוגעים ללב, שמאפשרים לו לכתוב רומן אפי שכזה.
הרומן אמין דיו ולא בטוח שהיה נחוץ לחזק את אמינותו בעזרת ציטוטים של אמירות או אירועים שאכן התרחשו במציאות. יש מספיק בשר והומור ב"קיץ של מיליונרים" גם ככה, ולעיתים כל המוסיף גורע. זהו ספר מהנה, אבל סובל גם מכמה חזרות ולעיתים ארוך מדי. קיצור מסוים היה עשוי למנוע מספר חזרות מיותרות בסיפור תולדותיהן ומאווייהן של כמה מהדמויות, ותורם עוד קורטוב לאיכויותיו הטובות גם בלאו הכי. שווה בהחלט קריאה גם בחורף.
קיץ של מיליונרים
איציק אביב
טוטם, 2019, 383 עמ'
