פלורה בנקס, נערה בת 17 מאנגליה, לוקה בהפרעת זיכרון נדירה: בעקבות אירוע מסוים שקרה לה כשהייתה בת עשר, היא לא מסוגלת לייצר זיכרונות חדשים, ואחת לכמה זמן הזיכרון שלה מתאפס כליל. כתוצאה מכך, היא נתמכת בשלל עזרים מלאכותיים כדי שיזכירו לה מיהי ומהי: יש לה מחברת שבה סיכמו הוריה את תמצית חייה, והיא שבה ומעיינת בה כדי לגלות את עצמה מחדש. זהו בסיס העלילה שמנתב את "הזיכרון היחיד של פלורה בנקס", שכתבה הסופרת הבריטית אמילי בר.
לא רק המחברת משמשת את פלורה, אלא גם כתיבה על הגוף: היא נוהגת להזכיר לעצמה דברים באמצעות כתיבתם על היד, כך שכל אחד יכול לראות את השרבוטים הבולטים ולנסות לנחש את פשרם, ולתהות מדוע היא מנהלת רישום כזה. אחד המשפטים שמופיעים באופן קבוע על ידה הוא משפט שבו היא מזכירה לעצמה: "פלורה, תהיי אמיצה".
בעוד היא מקדישה את חייה לרישום אובססיבי של זיכרונות, פוגשת פלורה על שפת הים הסמוכה לביתה בחור לפגישה רומנטית חד־פעמית, ודווקא האירוע הזה נחרת בזיכרונה ולא נמחק. פלורה מחליטה לצאת בעקבות אותו בחור, שנסע ללימודים באזור הארקטי. הוריה של פלורה מגוננים עליה מאוד, משכיבים אותה לישון בחדר ילדותה כשהיא מחבקת דובי, ודואגים להזכיר לה לקחת את הכדורים שלה מדי יום ובזמן המתאים. אך הכמיהה של פלורה לאותו בחור מתפתחת בדיוק כשההורים נאלצים לנסוע לפריז כדי לסעוד את אחיה החולה של פלורה, וכך היא יכולה לפעול באין מפריע.
הכתיבה על חייה, ובהמשך גם על מסעה, נעה בין רישום מדויק לבין תובנות בוגרות לגילה, לבין קטעי טקסט סתורים ומבולבלים, שבהם היא מאבדת אוריינטציה וגוררת עמה את הקורא אל הכאוס המחשבתי הזה. היא גם נוהגת לחזור ולשנן שוב ושוב מאורעות שעוברים עליה, כאילו כדי לתת להם משנה תוקף. השינון הוא אקט שיוצר שכפול טרחני ומהדהד כאחד. מהלך הספר הוא כזה שמדי פעם צריך לחשוב ולנחש אילו מהאירועים המתוארים בו הם פרי דמיונה של פלורה, ואילו מהם קרו באמת.
התיאורים שמספקת פלורה מהאזור הארקטי בשרניים ומסנוורים במיוחד, הן בגלל היופי והבוהק של השלג במקום והן בגלל שהיא נוחתת שם בעונה שבה השמש כלל לא שוקעת. מכיוון שאי אפשר להבחין שם בין יום ללילה האוריינטציה המשובשת־ממילא של פלורה משתבשת עוד יותר, והעובדה הזו רק מרתקת ומושכת יותר, ומטעינה את המסע שלה ושל הקורא באנרגיות בלתי נדלות.
פלורה בנקס היא דמות שובת לב של נערה יפה שסוחפת אחריה אנשים שספק מרחמים עליה, ספק מעריצים אותה, ספק מנסים להציע לה סוג של גאולה. הדמויות מלוות אותה, אך גם מתרחקות ממנה: כך הוריה המגוננים שנוסעים לפתע; אחיה החולה המתגורר במשך שנים בפריז, הרחק ממשפחתו; חברתה הטובה שמסתכסכת איתה, ועוד שלל דמויות שנקרות בדרכה ומשמשות גם קביים לזיכרון, אך גם אמצעי לגילוי אמיתות נוספות על חייה.
הספר גם גורם לנו להבין שכל אחד מאיתנו למעשה סובל מהפרעת זיכרון כלשהי. העודפות של אוטוסטרדת המידע, ריבוי המטלות חסר הרחמים והריצה היומיומית אחריהן גובים קורבנות בנפש: כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו נזקק לנהל תרשומת מפלצתית של מטלות, שלא נופלת בממדיה מזו של פלורה בנקס. גם הסטטוסים והציוצים ברשתות החברתיות והתמונות המהונדסות שאנו מעלים תדיר באינסטגרם, הם ניסיון יומיומי להזכיר לסובבים אותנו, אבל לא פחות מכך – לעצמנו, בכל פעם מחדש, מי אנחנו. כולנו, ברמה זו או אחרת, פלורה בנקס, כי מה כבר ההבדל בין לחרוט על היד לבין לכתוב על הוול בפייסבוק?
הזיכרון היחיד של פלורה בנקס, אמילי בר, תרגום: אורה דנקנר, ידיעות ספרים, 278 עמ'
