סצנת האלכוהול בישראל מתחלקת לשניים – מקומות באוריינטציה פאבית עם נטייה לבירה, מזון מטוגן ואווירת חבר'ה, או ברים שמשדרים יוקרה ומציעים יין משובח ותפריט מוקפד. שניהם מייצרים חוויה של אסקפיזם, בשניהם כיף לבלות. עניין של טעם ושל מצב רוח. אין ספק ש"שלדי" (Sheldi), שנפתח בהרצליה פיתוח לפני כמה חודשים, משתייך לסוג השני (ולא להתבלבל עם בר ה"שלדון" שנמצא במתחם הבורסה). כמו רבים לפניו, גם הוא מנסה לפצח את נוסחת הקסם: צהריים לעובדי תעשיית ההיי־טק ביום, ומוקד בליינות לילי עם רדת החשכה. ד"ר עסקית ומיסטר קוקטייל.
הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים למקום הוא העיצוב. שלדי מנסה ללכת בדרכי ה"דיינינג קלאבס", המועדונים מהמאה ה־18 שבהם נאספו קבוצות של חברים לערב של שיחות עומק, שיכר ואוכל. אז מצד אחד נוכחת כאן השפעה בריטית מובהקת עם כיסאות בר מרופדים בקטיפה טורקיזית, שולחנות פורמייקה בוורוד בהיר, דקורציות בזהב ומתכת שחורה. מצד שני, מאזנים את הכבדוּת שלטי ניאון מגניבים שתלויים על הקירות, עציצונים לא ברורים ואור צהבהב שבוקע מנורות חירום של מקלטים משנות החמישים. יש שיגידו אקלקטיות, יש שיגידו ביזאר.
בשולחן לידנו ישבה אשת עסקים סקנדינבית שסעדה לבדה על כוס יין לבן. זה היה מחזה כה משונה, עד שפתאום הבנו עד כמה נדיר לפגוש כאן אנשים שיוצאים בגפם. לא סתם ה"שרינג" (sharing) כה חביב על הסועד הישראלי, וגם שלדי מאמינים גדולים בקונספט ומציגים מבחר מנות שניתן לחלוק עם חברים או עם בן הזוג. ואין יותר שיתוף מאשר מאזטים ("סלטים" בעגת השיפודיות). למען האמת, מעט התאכזבנו מהפתיחה, במיוחד אחרי שהמלצרית המליצה עליה בחום. הסלטים היו חביבים בהחלט, אבל אף אחד מהם לא התרומם. ממרח השקדים היה מעט אנמי בטעמו ולא מטבלי מספיק במרקם שלו, כלומר לא ממש "נגיב". המטבוחה "של סבתא סוזן" אכן סיפקה תחושה אותנטית אבל לא יותר מזה, וגם עם טחינת הר ברכה אי אפשר ליפול יותר מדי, אבל היא לא טמנה בחובה איזו בשורה. המנות הראשונות, לעומת זאת, היו סיפור אחר לחלוטין.
הטונה האדומה שהייתה צרובה בקראסט תבלינים ומלח ים הייתה לא פחות ממושלמת. טרייה, בשרנית ואלגנטית. מעליה פוזרו פרוסות פלפל חריף – בעלי החך הרגיש מוזמנים להסירו אם הם רוצים לשרוד את המנה בשלום. היא הונחה מעל סלט פריקי חמים וטעים כל כך: התיבול המדויק, השמנוניות העדינה, הכוסברה והבצל הסגול – כולם גרמו לו להיות משביע בלי להיות כבד או יבשושי. האבוקדו הצלוי (הברקה) שהתלווה רק הוסיף להגשה. ללא ספק – שכינה שרתה על המנה הזו. מנת האספרגוס הצלוי הייתה מעניינת אף היא, לוותה בקרם חצילים שרוף ודומיננטי וביצה עלומה שאיזנה הכול ממעל.
בינתיים הגיעו הקוקטיילים. וכמו בכל פרט בשלדי, ניכר שגם בהם הושקעה לא מעט מחשבה. לאחר בחינה מדוקדקת של האפשרויות, הזמנו "דון חואן" בשבילי ובשבילו "מייד אין שלדי", שהיה המוצלח מבין השניים. היה בו טעם עמוק ופראי, שממש זורק אותך לתוככי יער סבוך. הארומה המעושנת שאפפה אותו מקורה ברוזמרין החרוך שמונח על המשקה (כן כן). הקוקטייל שלי היה מתקתק יותר וכלל טקילה מתובלת (חבל שלא היה יותר ממנה), סירופ קוקוס, לימון סחוט, ארומטיק ביטר, אננס ומקל קינמון שרוף אף הוא (מתברר שאוהבים לשרוף פה דברים). לצד הקוקטיילים הסתפקתי במים ואילו האלפא ביקש את הסודה הקבועה (מסימני גיל הארבעים) – לייק על בקבוק הפרייה שהגיע לשולחן.
ומה על העיקריות? "קרואסון דג צרפוקאי" הוא עוד דוגמה מוצלחת לפיוז'ן בין מזרח למערב, שמשתלב גם עם הדחף הלא מוסבר של שפים בימינו לדחוף מנות לתוך המאפה הצרפתי. שלושת הקרואסנים הקטנים בהחלט מזמינים חלוקה נוחה בין חברים, והנגיסה בהם מזכירה חריימה איכותי, כשהם מתוגברים בטחינה ועטופים בבצק חם. כמו ניגוב של ערב שבת שמוגש קומפלט אל השולחן. איך לא חשבו על זה קודם?
עם כל הכבוד לדגה, הרי שבלי מנת בשר לא יצאנו ידי חובתנו. כריך הבקר המפורק בחלה קלויה לא היה מוצף ברוטב כנהוג בז'אנר, והגיע עם חסה, בצל וקורנישונים חמדמדים. האלפא עף עליו, אני פחות.
לסיום, בחרנו צמד קינוחים תאומים: גינה טרופית וגינת שוקולד שהיו חגיגת קרמים, מקרונים וטווילים (מנגו ופטל מחד, טופי וקרמו מן העבר השני) שהיו קצת עמוסים וכבדים, על אף שהטווילים היו מהטעימים שיצא לנו לאכול.
שלדי מכנה את עצמו "בר קולינרי", אבל האמת שהוא הרבה יותר "קולינרי" מאשר "בר". הוא מציג מנות מרתקות שמוקפות בפסקול, בעיצוב ובאלכוהול שממשיכים את אותו הקו בהרמוניה מושלמת. בכולן הושקעה מלאכת מחשבת שמטרתה אחת: להסעיר את כל חמשת החושים שלכם. וזה כבר בהחלט משהו לשתות לכבודו.
בקיצור הגענו בגלל האלכוהול, נשארנו בגלל האוכל // אל תפספסו טונה אדומה על פריקי // בשולחן ליד ערימה של חבר'ה לצד סטארט–אפיסטים.
