"אם אתה מחבב חספוס כפרי, אתה תאהב את המקום" – זה, בתרגום חופשי, הכותרת שמקדמת את פני המבקרים בדף ה־Airbnb של ברוס בריל, פלוס תמונה של קרוון ועליו דגל ארצות־הברית. המיקום: כפר־אלדד, מזרח גוש עציון. רק שבעה קילומטר בקו אווירי מירושלים, מוצע לכם חדר משלכם במחיר בדיחה: 28 דולר, קצת פחות ממאה שקל. האם אין זו בוננזת חייכם? ובכן, בואו נראה.
כפר־אלדד נמצא במיקום יפהפה, צמוד להרודיון המלכותי, צופה אל מדבר יהודה מלא ההוד, רק שמונה שעות הליכה מים המלח. בלילות של ירח מלא יש מתושבי המקום שעושים את המסע הזה. גן שעשועים מתוחזק היטב הנמצא בטבורו של היישוב הוא מרכז החיים השוקק ביותר בו, וזהו בערך. זהו יישוב קטן, אפילו קטנטן, שתושביו נושאים עיניים בקנאה לעבר נוקדים, העיר הגדולה והסמוכה שבה יש פסיליטיז מנקרי עיניים כמו פיצרייה. ערך הוויקיפדיה של כפר־אלדד גאה לציין את שני הסלבס המתגוררים בו: ולוול טשרנין ויוני שרון. בדיוק.
המרחק לירושלים אולי קצר בקו אווירי, אבל בתכל'ס הגעה למרכז העיר תיקח לכם חצי שעה, לא פחות. אם יש לכם מה לעשות בהר חומה – השכונה הירושלמית הקרובה ביותר ליישובי מזרח גוש עציון – תגיעו אליה בתוך רבע שעה לערך. לא רע.
אבל אנחנו לא באנו לגור בכפר־אלדד, ולא לנסות לשכנע אתכם לגור בו, אלא בסך הכול להעביר לילה בקרוון של ברוס. וברוס, שתדעו, הוא אחד האנשים הכי מעניינים שתמצאו לא רק בכפר־אלדד, אלא במדינה כולה. אחרי חצי שעה שיחה לא תבינו איך הוא לא רשום כאיש החשוב ביותר שגר במקום, עם כל הכבוד – ויש כמובן – לוולוול וליוני. הוא בן 71, נולד במערב ארה"ב (כלומר במערב הברונקס, וזו בדיחה לא רעה שלו) ולאחר שירותו בצבא ארה"ב עבד באחת מסוכנויות הריגול הממשלתיות. כן, כמו פולארד. שלא כמו פולארד, הוא דווקא לא ריגל לטובת ישראל אלא נגדה. כך הוא אומר במפורש, באופן שמגובה בכתבה שנעשתה עליו בעיתון זה ממש לפני 22 שנים. "למדנו ערבית וגם עברית, אבל קראו לזה בסוכנות 'ערבית מיוחדת' כדי שלא יֵצא החוצה שאנחנו מרגלים אחרי מי שהם כביכול החברים הכי טובים שלנו", הוא מספר.
מתברר, לדבריו, שארה"ב ידעה בוודאות על כוונתן של מדינות ערב לתקוף את ישראל במלחמת יום כיפור. "אני ידעתי על זה שלושה ימים מראש", הוא אומר לי, "ביום הראשון של המלחמה שימשתי כקשב כדי להבחין בשדרים מלחמתיים. אני שומע חייל ישראלי בקו בר־לב שמתקשר לאמא שלו בתל־אביב, מקשיב לשיחה ונדהם – לא היה לו מושג מכלום. פתאום הבנתי שאנחנו יודעים, אבל איך הם לא יודעים, הרי ישראל היא החברה שלנו? זה היה הרגע שבו הפכתי לציוני והחלטתי לעלות לארץ".
ברוס עבר כמה גלגולים בישראל, התחתן פעמיים ויש לו חמישה ילדים. בקרוון הנוכחי הוא גר מזה 18 שנים, ואתם יכולים לדמיין בעצמכם איך נראה קרוון של גבר שמתגורר לבד במקום כלשהו כבר כמעט עשרים שנה. זוכרים את ההבטחה לחספוס כפרי?
התחספסתי באותו הלילה כמו שלא התחספסתי מזמן. הכול מאוד מינימלי. האירוח חם, הדאגה לכל פרט קיימת, אבל אל תצפו לשום דבר שמזכיר פאר או הדר. הקירות עמוסים בחפצים מחפצים שונים, כולל כלי נגינה מגניבים ובתוכם שני בנג'ו, בעל צליל הקאנטרי הכה־אהוב. ברוס מוריד לבקשתי את הבנג'ו מהקיר, מנגן עליו ושר. לרגע אחד התחושה היא של עיירה שכוחת־אל במערב התיכון האמריקני. כיף.
חדר בקצה הקרוון ובו שתי מיטות מוקצה לאורח. ברוס מספר כי זה היה למעשה החדר שלו, עד שהגיע זוג מלבוב שבאוקראינה להתארח אצלו, למרות שהוא מציין בבירור כי המקום מיועד לאורח אחד. "מה, הייתי שולח אותם בחזרה לאוקראינה?", הוא מסביר, "מיד החלטתי לשנות חדרים ונתתי להם את החדר שלי. מאז זה כבר נשאר ככה". ברוס מודה שלא מגיעים אליו הרבה אורחים. "אחד לחודשיים בערך, הייתי אומר", הוא אומר, ומנפק סוד שיכול לשמש אתכם אם אתם מתקמצנים גם על אותם מאה שקלים שהוא גובה ללילה: "לפני Airbnb פרסמתי את המקום גם באתר של 'גלישת ספות', ומדי פעם מישהו מגיע אליי משם ואז זה בחינם". הוא לא עושה את זה בשביל כסף. ברוס הוא איש של אנשים, ויעידו על כך הביקורות הנלהבות ב־Airbnb שמצליחות לדלג באלגנטיות מעל החומריות הדלה משהו ומתמקדת בצדק באיש עצמו. או, כמו שמסכם זאת בריל: "במקום לנסוע ברחבי העולם, העולם מגיע אליי".
בקרוון של ברוס אין מזגן, והאמת היא שגם אין צורך. חלון פתוח באזור הזה מספיק לחלוטין ומספק בלילה אוויר צונן גם בשיא החום של יולי. רגע לפני השינה ברוס מספר לי כי הוא טס מחר לפולין. זו הפעם התשיעית שלו שם, במסגרת פרויקט אישי שלו למציאת חלקי מצבות בעיר פוזנן. הלוא אמרנו לכם שברוס מלא הפתעות כרימון.
אני קם אחרי שינה לא רעה בכלל – חספוס־חספוס, בסוף אני ישן לילה בלי ארבעה ילדים שנמצאים בטרללת חופש מצויה – ומתכונן ליציאה חזרה לאזור המרכז. הווייז מראה שעה וחצי לפתח־תקווה, מה שלצערי לא מותיר לי זמן להישאר לארוחת הבוקר המובטחת, שברוס כבר עמל על הכנתה. ברוס נוזף בי: "אתה האורח הכי קל שהיה לי אי פעם. נו טוב, אני אוכל לבד". אני מודה לו שוב ויוצא לדרך. בשער היישוב אני מגניב מבט אחרון לעבר ההרודיון, וחושב לעצמי איזה בר־מזל אני – זכיתי לישון לילה בפחות ממאה שקל בכפר־אלדד, המקום שבו גרים ולוול טשרנין ויוני שרון. וברוס בריל.
ברוס בריל, כפר־אלדד
