פחות מחמש דקות מהרגע שבו דרכה כף רגלי בנצרת כבר התגנבה לליבי אכזבה. הפנטזיות על הסמטאות הציוריות של העיר העתיקה התחלפו מהר מאוד בדממה שקיבלה את פניי: דלתות השוק הסגורות, החלונות המוגפים וקומץ הצליינים לא הותירו מקום לספק – העיר העתיקה מתה.
אז הנה לכם המלצה ראשונה: אם פניכם מועדות לביקור בעיר הערבית הגדולה בישראל, הימנעו מלשריין את יום ראשון, שכן לא תמצאו בה סימן חיים. למרות שרק 30 אחוז מתושבי העיר הם נוצרים, מרבית החנויות סגורות, ורק פעמוני הכנסייה מפירים את השקט שעוטף את העיר. בקטע בועתי משהו, אפילו לא חלפה במוחי המחשבה שיש ערים בישראל שבהן מתנהל שעון זמן מקביל לגמרי.
אחרי מספר דקות של שוטטות בין מסגדים ומנזרים מצאתי את מבוקשי: אותיות גדולות באנגלית מעל תריסים ירוקים מוגפים העידו שהגעתי אל "סים סים גסטהאוס". בתוך בית קפה מקומי בשם Liwan נמצאת הקבלה, ובעצם הלובי של האכסניה. באתר האינטרנט בית הקפה עשה רושם פעיל ותוסס, אבל בבואי הוא היה סגור כמו כל יתר החנויות. צבעי הדגל הפלסטיני וסמלי הנכבה הממוסגרים סמוך לדלפק, מזכירים שעל אף הניחוח של חו"ל אנחנו בכל זאת בעיר שיש לה חלק פעיל בסכסוך.
אני מקבלת מפתח למתחם המגורים ומצעים למיטה, והולכת להתמקם ולהירגע אחרי נסיעה של שלוש שעות בתחבורה ציבורית מעיר הקודש. אלא שתקוותי לנשום אוויר מזגנים צח ולנוח מהשמש היוקדת בחדר נמוגה די מהר. מזגן לא היה שם, וגם המאוורר לא בדיוק הוציא אוויר.
במסדרון השופע ספות צבעוניות דווקא יש מיזוג לא רע, שם אני פוגשת את ויל, סטודנט מוושינגטון שהגיע להתנדב בגסטהאוס, ועל הדרך להכיר את ישראל מקרוב. כל מפגש עם ישראלי מרגש אותו במיוחד והוא מציע לערוך לי סיור קצר במתחם.
מהסיור עולה כי שיתופיות היא המאפיין הבולט פה: המטבח מאובזר בסירים וכלים לשימוש הכלל. קפה, תה ובקבוקי מים מינרליים שוכבים במקרר חופשי, המקלחות והשירותים פתוחים לכול, וכמובן, חדרי השינה – בחדר הבנות שוכנות שלוש מיטות קומתיים ומיטת יחיד בודדה שמיהרתי לתפוס, אבל תוך כמה שעות הבנתי שלשווא. על אף שבאתר ההזמנות הזהירו שמדובר במיטה האחרונה ושהחדר בביקוש גדול, נותרתי לבדי בין ארבעת קירותיו למשך כל הלילה.
מלבד החדר המיועד לנשים, יש חדר נוסף מעורב עם מספר מיטות זהה, כך שגברים החפצים לישון רק עם בני מינם ייאלצו לוותר על המקום.
את הלילה אני שורדת בקושי רב, ולא בגלל אחוזי הפשיעה הגבוהים באזור (עובדה שבמזל גיליתי רק בסוף הביקור); הלילה עובר לאיטו בעיקר בגלל החום הכבד. אני תוהה אם היה עדיף לישון כמו ויל, על הספה במסדרון, וליהנות מהאוויר הטוב של המזגן. אבל הקנאות לפרטיות שלי מנצחת את הזיעה. גם ההתפלשות במטפחות הראש ששמתי במקום סדין – שהיה קטן מידי ולא עלה על המיטה – לא הועילה לאיכות השינה.
את הבוקר אני פותחת לצלילי מואזין מהולים בפעמוני הכנסייה, מה שגורם לי לתהות האם גם בית כנסת היה יכול להשתלב פה בהרמוניה שכזו. ויל מלווה אותי לשלום החוצה, לצלילי נגינת הפסנתר של ג'ו האוסטרלי שהגיע זה עתה למקום, ובית הקפה שוב שוקק כמו היה בלב פריז. רק כשהאוטובוס מאחר לתחנה המרכזית הסמוכה, אני נזכרת שבכל זאת, אני עדיין בעיר ישראלית.
SIM SIM גסטהאוס, נצרת
