בסרט "לייט נייט", קתרין ניוברי (אמה תומפסון המופלאה) היא מנחת טוק שואו לילי ותיקה, שלאחר שלושים שנה בביזנס מוצאת את עצמה תחת איום של ביטול תוכניתה בשל חוסר רלוונטיות. היא מבינה שעליה לרענן את צוות הכותבים הגברי שלה, ובהחלטה רגעית שוכרת את מולי פאטל (מינדי קאלינג, שגם כתבה את התסריט), צעירה ממוצא הודי, חסרת ניסיון אך מלאת להט. כמובן שבהתחלה תהיה כאן התנגשות, אבל אולי עם הזמן הן תגלנה האחת את השנייה?
ראשית, חשוב להבין משהו על תעשיית הטלוויזיה האמריקנית: מלבד מהדורות החדשות, עולם הלייט נייט – אותן תוכניות טוק־שואו ליליות שמתחילות במונולוג משעשע ועוברות לאירוח מבחר סלבס – מהווה את רצועת השידור היומית הכי יציבה עוד משחר ימי הברודקאסט. מנחי הלייט נייט הם מובילי דעה ונחשבים לדמויות מהחזקות בשואוביז. אלא שמלבד קומץ יציאות נדירות כמו זו של ג'ואן ריברס בשנות השמונים, הרוב המוחלט לגמרי של מנחי הלייט נייט האמריקני, בעבר ובהווה, הם גברים.
לכן, האמירה החזקה ביותר בסרט היא זו שמתקיימת כבר מעצם העמדת נקודת המוצא שלו: קיומו של עולם שבו ישנה מנחת לייט נייט ותיקה שלא עוסקת בעוד מאבק לשבירת תקרת הזכוכית, אלא מנהלת מאבק נורמטיבי, כזה שכל מנחה לייט נייט גברי גם היה מוצא את עצמו בתוכו – להוכיח רלוונטיות לאחר שלושים שנה.
ההעמדה הזו משיגה שתי מטרות: הראשונה היא בסוג של קביעת עובדות בשטח – השינוי המגדרי כבר קורה, ועכשיו אפשר להתקדם לשלב הבא במאבק לשוויון. השנייה נוגעת יותר לסרט עצמו והיא העברת הפוקוס שלו לעיסוק בפרטים – לבחון כיצד מתקיים עולם "מתקדם" שכזה בשלל סוגיות.
ובשלל סוגיות אכן נעסוק, שכן היחסים בין המינים הם רק ההתחלה. קאלינג מנצלת את מסגרת "קומדיית מקום העבודה" שלה כדי לגעת כמעט בכל נושא נפיץ – גזע, גיל, פערים בין־דוריים ותרבותיים ומה לא. הנשק העיקרי שלה הוא שימוש שנון למדי במודעות עצמית, במיוחד בכל הקשור בתקינות פוליטית. האסטרטגיה שלה היא לנסות לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה – להכיר במגבלות שהפוליטיקלי קורקט מציב בפני השיח המערבי, ואז להתגרות במגבלות הללו בהנחה שההכרה בהן תספק את ההגנה מפני ביקורת.
כך לדוגמה, כשקתרין מבינה שהדרך היחידה שלה לקסום גם לפלחי אוכלוסייה שאינם מתחברים להומור הגבוה ולפרסונה הלבנה הפריבילגית שלה, מחייבת אותה ללבוש בצורה צעקנית דווקא את דמות "הגואל הלבן" המושמץ. אז היא יוצאת לרחובות כדי לסייע לצעירים אפרו אמריקנים ב"מצוקות", כמו הקושי לתפוס מונית.
יש להודות, השנינות הזו לא תמיד פוגעת, והעלילה – יחד עם דמותה של קאלינג ושלל דמויות המשנה – סובלת לא מעט משבלוניות. אבל הקלף המנצח כאן הוא דמותה של קתרין והאמפתיה שהיא מצליחה לגייס מהצופים, בזכות התסריט האנושי ותצוגת המשחק הכריזמטית של אמה תומפסון הענקית. כל אלו הופכים את החוויה כולה למהנה ומרגשת.
לייט נייט, ארה"ב 2019, במאית: נישה גנטרה. 100 ד'   
