החברה המסתורית // רותי גאון
שנה שלמה חיכיתי לספר האחרון שחותם את הרביעייה של "החברה הגאונה". כמי שאוהבת סיפורי חיים הספרים הצליחו לשאוב אותי למציאות אחרת שהתחילה אי שם בנאפולי. העלילה בסדרת הספרים עוסקת במערכת יחסים מורכבת של שתי חברות, אלנה ולילה, במשך יובל שנים כשברקע סערות פוליטיות שמשפיעות על חייהן. אלנה זוכה לרכוש השכלה, להפוך לסופרת מוערכת ולעזוב את נאפולי לחיים נוחים. לילה, יפהפייה, אינטליגנטית ובעלת השפעה מכשפת על אנשים, נישאת בגיל צעיר ונשארת כל חייה בסמטאות נאפולי. בספר רביעי זה, בעשור הרביעי לחייהן הן מחדשות את הקשר שנותק למשך שנים, אך לא לאורך זמן. לאורך כל סדרת הספרים לא היה ברור מי באמת החברה הגאונה מבין השתיים. פרנטה כותבת בישירות מרשימה ולא חוששת להעלות נושאים שבדרך כלל לא מעיזים לדבר עליהם. המסתורין לגבי זהותה האמיתית של פרנטה רק הוסיף לחוויות הקריאה.
הסיפור של הילדה האבודה
אלנה פרנטה / מאיטלקית: אלון אלטרס / הספריה החדשהצילום: רותי גאון
השפיע מאוד על כתיבתי:
רומן תנ"כי גאוני, העוסק בילדותו ובבגרותו של ירבעם בן נבט עד לבחירתו להיות מלך ישראל, המסופר מנקודת מבטה של מיכל בת שאול סבתו. ספר שמבקש לנפץ את הסיפור המקראי ולחשוף את האמת מאחורי סופרי יהודה המשוחדים, שיש בכתיבתו אומץ ותעוזה.
מלכים ג׳
יוכי ברנדס / כנרת, זמורה־ביתן
ספר הביכורים של רותי גאון, "שמיכת פרחים", ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים
דרך עיני לטאה // לילך שריד וייטמן
"נחוּבָּש" הוא קובץ סיפורים ישראלים קצרים, הכתובים ברגישות ובתשומת לב לפרטים, מכווצים את הבטן ומסעירים את הדמיון. באיזון מדויק משלבת יונת רום בסיפוריה בין כושר המצאה מבריק לבין יכולתה להתבונן בנבכי נפש האדם כחוקרת בתחומי הפסיכולוגיה. גיבורת הסיפור "עיניים" למשל, עוברת מסע חוץ גופי ומאגי כשהיא רואה דרך עיניה של לטאה, ובמישור הפיזי חווה היריון מתקדם ובסיכון, על כל משמעויותיו. את גיבורי הסיפור "אף" מציבה רום במצב אבסורדי כשתנין מת מחכה לפחלוץ במקרר גלידות בביתם, ותוך כדי הטירוף פורשת בפני הקורא שכבות־שכבות, בעדינות ובכנות, את מערכת היחסים הזוגית שלהם. האוטיזם, נושא שחקרה יונת רום בעבודת הדוקטורט שלה, מקבל גם הוא קול ייחודי וחשוב בסיפוריה. בסיפור "זרועות" אנחנו מתוודעים לבדידותה המרסקת של אם לבן אוטיסט החי בהוסטל, ובסיפור "בטן" אנחנו חווים את העולם דרך גיבורה אוטיסטית בוגרת הכובשת את לב הקורא.
נחובש
יונת רום / כנרת, זמורה־ביתן
השפיע מאוד על כתיבתי:
את "סוגרים את הים" של יהודית קציר (גילוי נאות: אחת מעורכות ספרי) קראתי בשקיקה כמתבגרת לאחר שגנבתי אותו ממדף הספרים של הוריי. הסיפור "שלאף שטונדה" הפך את עולמי ובעקבותיו כתבתי סיפור משלי על גבי מחברת בית־ספר. בכל קריאה סיפור אחר תפס את מקומו בליבי, בהתאם למצבי בחיים.
סוגרים את הים
יהודית קציר/ הספריה החדשה
ספר הביכורים של לילך שריד וייטמן, "בלדה לארוחת שישי", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
גלגול מגדרי // אורי יצחק כץ
מעולם לא הייתי באקדמיה, אבל הייתי בצבא, והייתי בחברות עם אנשים מלאי חשיבות עצמית, ואני מכיר מעט את טבע האדם, ולכן אני יכול להבין את העולם המתואר בספרו החדש של מתן חרמוני. גבר, מרצה לספרות עברית, הופך לאישה, ולא סתם אלא בין ליל, וכל מה שמעניין אותו הוא לשמר את הפסאדה של חייו. הקונוטציה הראשונה שקופצת לראש היא כמובן "הגלגול" של קפקא. נקודת המוצא הזו לא מחמיאה. כבר בעמודים הראשונים האישה משולה לתיקן, ואז היא לא יודעת להחנות מכונית, דבר שבתור גבר עשתה בקלות יחסית. אבל בהמשך הקריאה הבחירה הזו מתגלה כאמיצה, במיוחד באקלים המגדרי של היום. חרמוני עושה את מה שכל סטנדאפיסט מוכשר עושה, מציף סוגיות בעייתיות ולא מתבייש להביט בהן נכוחה ובאופן מלא הומור. המשפטים הארוכים, ריבוי הדמויות, הקפיצה מאנקדוטה לאנקדוטה וכמובן הבוז התהומי לאדם וטבע האדם ועם זאת עם חמלה מסוימת, העלו בדעתי גם את הספר "זיכרון דברים" מאת יעקב שבתאי.
שפילפוגל, שפילפוגל
מתן חרמוני / כתר
ספר מומלץ:
האפוס הרחב של עגנון על העלייה השנייה טומן בחובו את כל הסתירות והבעיות שעתידה הציונות ליצור. קו רצוף ויציב עובר ממנו ועד לישראל של היום. עגנון מעלה בספרו את הקונפליקט שיש לכל אדם שנולד כאן, קל וחומר כל מי שמתעתד לעסוק כאן בכתיבה.
תמול שלשום
שמואל יוסף עגנון / שוקן
ספר הביכורים של אורי יצחק כץ, ״האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף״, ראה אור בהוצאת כתר
רקמה הולכת ומתהווה // דורון עמוסי
ביוגרפיה על אודות אישה בשם פזית פיין, שביקשה להישאר אלמונית לאחר מותה. מעבר לבקשה המפורשת, היא עשתה מאמצים משמעותיים מאוד למחוק כל זכר לחייה. מה שאהבתי בספר, יותר מאשר סיפור חייה של פזית, או הדילמות האתיות הנלוות לכתיבה, הוא הדרך שבה יעל נאמן בחרה לספר את הסיפור. הספר בנוי מראיונות עם אנשים שהכירו את פזית בדרגות קרבה שונות, החל מראיונות עם חברותיה הקרובות וקרובי משפחתה ועד ראיונות עם מנהל המחלקה שבה התנדבה או הספרית שלה. כל ריאיון מוסיף עוד מידע לרקמה שהולכת ומתהווה, כמעט ללא התערבותה של המחברת. הטכניקה הזו של היווצרות הסיפור מאוסף ראיונות הקסימה אותי. היא מותירה כל כך הרבה מקום לקורא לעוף עם הדמיון ולבנות לעצמו את הביוגרפיה של פזית כפי שהשתקפה מעיניהם של הסובבים אותה.
היה היתה
יעל נאמן / אחוזת בית
השפיע מאוד על כתיבתי:
הפרק הרביעי בספר 2666, "החלק של הרציחות" – 270 עמודים של עשרות או אולי מאות דוחות משטרתיים ודוחות פתולוגיים על רציחות נשים. דוחות קצרים, תמציתיים, הכתובים בלקוניות משטרתית, החוזרים על עצמם כמעט ללא שינוי, ועדיין יוצרים איזה כישוף שמקשה עליך לעזוב אותם.
2666
רוברטו בולניו / מספרדית: אדם רון בלומנטל / עם עובד
ספר הביכורים של דורון עמוסי, "רופא משפחה. יומן", ראה אור בהוצאת עולם חדש
שירה שימושית // נעמה דעי
השירים מהספר הזה תפסו אותי איפשהו ביומיום. אולי צוטטו בברכה? או צצו שוב ושוב בפיד הפייסבוק שלי? יש לי חבר עקשן אחד שמדביק שירים שלו על עמודי חשמל, תולה על לוחות מודעות בין מודעות דרושים. "כך זה חי", הוא אומר, "ושותף לרגעי קיומנו כאן, לא ספון בין מדפים בחושך". זה מה שיפה בעיניי בספר: הוא חי, שוטף את הפשוט ומובן מאליו ("הַאִם אַתָּה מְרֻצֶּה? / שָׁאַלְתִּי אֶת הָעֵץ / אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב עַל כָּךְ, / עָנָה,/ אֲנִי צוֹמֵחַ") וגם את החידה (חיי: בֶּן שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם / קָפַץ אֲחִי אֶל מוֹתוֹ / וַאֲנִי בַּת עֶשְׂרִים / אֶל חַיַּי). שירים כנים ולא חנוטים ביומרה, כאלו שנעים לחלוק. הפליאה והשקיקה שביסוד שלהם צובעים אותם. שירים של מפגש, של חברותא, של דלת, שמפליאים לדייק תנועות נפש (לְהִכָּנֵס כְּדֵי לְגַלּוֹת / לָצֵאת בִּשְׁבִיל לְחַפֵּשׂ / לִסְגֹּר עַל מְנַת לְהַנִּיחַ) ולגעת. שירה שימושית. לא למביני הדבר לבדם.
להיאחז בענף הקרוב
עידית ברק / פרדס
השפיע עליי:
"בעל זבוב" טלטל אותי בנעוריי. מיררתי עליו בבכי באור שירותים כלשהו בשבת בגיל 16, ומאז מעולם לא סיימתי לגמרי להתאבל על חזרזיר או על יצר לב האדם.
בעל זבוב
ויליאם גולדינג / מאנגלית: אמיר צוקרמן / עם עובד
ספר הביכורים של נעמה דעי, "צערו העתיק של הירח", ראה אור בהוצאת עם עובד
