כשרחל חלפי הייתה ילדה, לקח אותה אביה לקרקס שהגיע לתל אביב. "כמו כל ילדה, הוקסמתי מהקרקס", היא מספרת. "ישבתי וקיוויתי שאף אחד לא ייפול, קינאתי בווירטואוזיות של אנשי הקרקס, בהולכות ובהולכים על חבל. אני זוכרת פעמיים שבהן הייתי בקרקס: פעם אחת כשהייתי ממש קטנה, ופעם שנייה כשהייתי נערה. בפעם השנייה, אני זוכרת שאחרי המופע, כשכבר פירקו הכול והסתובבו שם כמה מאלפים, ניגשנו אבי ואני לאדם שהיה מאלף החיות הקטנות. הוא היה אחראי על אחד מהקטעים במופע, עם קוף וכלבלב ויונה. הוא היה אדם מבוגר, שמן מאוד, בחליפה.
"בינו לבין אבי התפתחה שיחה בפולנית, והמאלף אמר לנו: 'אתם לא מתארים לכם אילו חיים קשים יש לי. לאלף חיות גדולות זו לא חכמה, אבל לאלף חיות קטנות, שיש להן מוח קטן, זה ייסורים. אתה שוב ושוב חוזר ומתרגל איתן, והן שוכחות הכול'. ואז הוא הוסיף: 'אבל זה כלום לעומת השנים שהייתי מאלף פרעושים'. הוא סיפר לנו שפעם הוא הופיע בקרקס שבו הצופים היו מקבלים משקפות בכניסה, והוא היה מקפיץ פרעושים, וזה היה סיוט, כי להם אין בכלל מוח והם שוכחים מיד כל מה שמלמדים אותם. אני זוכרת שהמשפט הזה מאוד הרשים אותי. כשנכנסתי לתנופה של כתיבת שירי הקרקס, הסיפור הזה חזר אליי פתאום".
כתיבה שמגיעה מעצמה
הסיפור על מאלף הפרעושים מצא את עצמו בתוך "קרקס" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), ספרה השמונה־עשר של המשוררת רחל חלפי, ספר שמורכב כולו משירים סביב הוויית הקרקס. הדמויות השונות בו מקבלות את רשות הדיבור ומספרות את סיפורן: נערת הגומי, מרים המשקולות, האישה המנוסרת, הפיל והקוף, הפרעוש והמאלף שלו. השירים קצביים, רבי־עוצמה, צולפים: הדמויות בקרקס מעלות הופעה לנגד עינינו, מלהטטות במילים. מה פשר הקרקס הזה, אני שואל את חלפי, והיא מתקשה להסביר.
"זה מסוג השאלות שאני ממש לא יודעת לענות עליהן, כי הן מניחות שיש לי איזו פרוגרמה בראש, ואני ניגשת לפרויקט ויודעת למה אני רוצה לעסוק בו. אני לא יודעת איך הגעתי לקרקס; הקרקס הגיע אליי, כמו שקורה לי תמיד בכתיבה. כתיבה מן הסוג הזה, שכבר קצת מוכרת לי ממחזורים קודמים שלי, יש לה כוח בכך שהיא די שונה ממה שקורה בעולם היומיומי שלי. עוד לפני שאני שמה לב פתאום אני שם, וזה לוקח אותי בעוצמה. ולכן, כל הבנה שיש לי היא הבנה בדיעבד. פתאום זה בא לי.
"כילדה, המשיכה שלי לקרקס לא הייתה יוצאת דופן", ממשיכה חלפי. "אהבתי ללכת לקרקס כמו כל ילדה. הסיפור עם מאלף הפרעושים הוא היחיד בספר שנשען על איזו מציאות. כל השאר נשען על דברים שראיתי בשני הביקורים שלי בקרקס, כילדה וכנערה, וגם מדומיין. אני גם לא זוכרת שצפיתי במופעי קרקס אחרים בטלוויזיה, למשל. אז אני לא יכולה להסביר מדוע החלטתי פתאום לכתוב בשנים האחרונות על הקרקס. זה כאילו שפתאום יצאה יד מבין העננים ולקחה אותי לשם.
"אני כן יכולה לומר שהכתיבה על הקרקס הופיעה אחרי תקופה שבה חוויתי דברים לא קלים, וכתבתי אז שירים 'כבדי משקל', בין היתר סביב הוריי שהייתי צמודה אליהם לאורך תקופה ארוכה בשנותיהם האחרונות. אז אולי ה'קפיצה' החדה הזאת אל תוך עולם הקרקס נבעה מאיזה צורך להתנער, להשתחרר. כבר בספר הראשון שלי, ומאז בכל ספר, יש איזה צורך, מדי פעם, לחרוג, לשבור את המסגרת. יש לפתע שימוש בסלנג, או קטעי דיבור, מה שהיום היינו מכנים ספוקן וורד, מין התפרעות כזו. מדי פעם אני מרגישה את הצורך הזה".
את השיר הראשון משירי הקרקס כתבה חלפי כבר לפני עשרים שנה. הספר עצמו נכתב בכמה גלים מהירים, בין השנים 2005־2007. "לא מיהרתי, והנחתי הכול במגרה. לפעמים אני מרגישה שבמגרה, בחושך, השירים צומחים", היא צוחקת, ומסבירה: "אני כותבת מאוד מהר, אבל אני איטית בפרסום. לפעמים דברים מחכים המון שנים, משום שפרסום הוא פונקציה שונה לגמרי אצלי, ואני לא טובה בזה ולא מרגישה שום חובה לפרסם. את הספר הראשון שלי החזקתי במגרות לא מעט שנים, ואחריו התפתחה דינמיקה, שהיה בה הרבה מזל. מנהל הוצאת הקיבוץ המאוחד לשעבר, עוזי שביט, היה מצלצל אליי פעם בכמה שנים ואומר: 'תביאי לנו ספר'. עד שהוא לא היה מאיץ בי לא הייתי עושה כלום וזה היה שוכב במגרות. גם את הספר הראשון הוצאתי בלחץ נסיבות מסוימות, ואלמלא כן יכול מאוד להיות שלא היה אפילו ספר ראשון".
אמרת שאת כותבת מאוד מהר. איך זה קורה?
"זה ודאי לא מתוכנן. רגע לפני שאני כותבת אני לא יודעת על מה אכתוב, ואז הכתיבה מופיעה, מהירה, כמעט אוטומטית. אני לא נוגעת בנייר שעליו אני כותבת אחר כך תקופה ארוכה. אני אפילו לא יכולה להסתכל עליו, ובדרך כלל שוכחת מיד את מה שכתבתי. הכתיבה כאילו מגיעה משכבה אחרת, הבזק ממציאות שהיא או אחרת או מאוד־מאוד שלי. זה משהו שמתרחש, ואני מתרחשת איתו, בלי לחשוב עליו לפני או אחרי. אני לא מתעמקת בזה.
"בדרך כלל אני לומדת להכיר את השירים שלי כשהם בתהליכים של דפוס. הם כאילו לא שלי, אבל הם כן באים מתוכי. אני מזהה את עצמי שם, אבל לא ממש מכירה. אני כותבת על דפים מזדמנים, אפילו לא בצורה מסודרת. אין לי שולחן עבודה בבית, ואני כותבת על שולחן אוכל שהפקעתי לטובת הבלגן של הניירות שלי. אתה שואל מה מעורר את השירים? המציאות, המציאות הפנימית, דמויות שאני רואה, רגע של נוף, צמחים, חיות, אנשים, פנים של אדם שיושב מולי. ועדיין אין לי מושג איך זה קורה, ונראה לי שבמקרה שלי כל ניסיון להסביר נועד לכישלון".
לגלות את ההורים
כֵּן. כָּךְ אֲנִי מֻגְדָּר: מֵקִים־וּמְפָרֵק־הַקִּרְקָס. \ וְזֹאת עֲבוֹדָתִי. וְזֵעָתִי. וְאַחְרָיוּתִי. \ מֵקִים – וּמְפָרֵק. דָּבָר – וְהִפּוּכוֹ. \ אֲנַחְנוּ חַיִּים עַל חוֹלוֹת נוֹדְדִים אֲנַחְנוּ \ נָעִים וְנָדִים עַל גַּלִּים עוֹלִים וְיוֹרְדִים. \ הַיּוֹם כָּאן אָז בּוֹנִים וּמְקִימִים כְּאִלּוּ כָּאן לָנֶצַח. \ מָחָר שָׁם אָז קָמִים וּמְפָרְקִים וְאוֹרְזִים וְנוֹסְעִים \ כְּאִלּוּ אֵין נֶצַח. בְּקֹשִׁי יֵשׁ עַכְשָׁו (רחל חלפי, "מקים־ומפרק הקרקס", מתוך: קרקס).
חלפי נולדה ב־1939 בתל אביב לשמשון חלפי ולמרים חלפי (ברוך), שניהם משוררים בזכות עצמם. דודה הוא המשורר אברהם חלפי. "רק בגיל מאוחר יחסית נודע לי שהוריי ודודי הם משוררים", אומרת חלפי. "דודי היה בא אלינו הרבה מאוד, היינו גרים בסמיכות בשנים מסוימות, ותמיד היינו מאוד קרובים אליו, אבל רק בנערותי ידעתי שהוא כותב. אמא בשנים ההן בכלל לא כתבה.
"לשני הוריי לא הייתה מודעות של 'אני יוצר, אני משורר'. שניהם באו מילדות קשה, מיתמות, עלו ארצה כילדים ועבדו מאוד קשה, וכך זה היה לאורך כל שנות ילדותי, עד בגרותי ממש. הם חיו חיים ממש מעט מעל קו העוני, ועבדו, כל אחד מהם, בשתי עבודות. אני זוכרת שבחלק משנות ילדותי חיינו בחדר שכור בבית של משפחה דתית, ולא היה לנו מטבח. אמא הייתה מכינה את האוכל בפינת בישול שאלתרה בתוך החדר הקטן, ורוחצת את הכלים בחדר האמבטיה. אני לא הרגשתי שאנחנו 'מקופחים', רק סבלתי מכך שלא היה לי מקום בחדר הקטן לטייל עם עגלת הבובה שלי. לא חשבתי שאנחנו עניים, כי הוריי העניקו לי אהבה אינסופית, וקיבלתי כל מה שרציתי".
מתי נודע לך שאבא כותב שירים?
"הייתי ילדה בת שש־שבע, ואז כבר גרנו בשיכון בדרום תל אביב. אני זוכרת שהייתה שבת חמה, והלכתי יחפה בחולות לבקר חברה מהכיתה. עברתי לאורך בלוקים של בתים אחרים, ומכל הבתים בקע קול של קריינית רדיו: 'עכשיו נאזין לשירו של שמשון חלפי'. הייתי בשוק. מעולם לא ידעתי שהוא כתב. היום אני מבינה שלעומת הדוד שלי, אברהם חלפי, שהיה לא רק משורר אלא גם שחקן, והסביבה שלו הייתה בוהמית, החיים של אבי היו שונים. הוא עבד בשתי עבודות, בהתחלה בבניין ובסלילת כבישים ולאחר מכן בעירייה כמנהל המדור לאמנות ותרבות, ובנוסף הוא היה מביים הצגות בתיאטרון קהילתי. כבר כבחור צעיר מאוד הוא כתב שירים, ויום אחד הוא הכיר את המלחין דוד זהבי, שהתאהב בשיריו והלחין רבים מהם, וכך גם מיטב המלחינים האחרים התחילו להלחין אותם. מצד אחד זה היה יפה, ומצד שני זה חסם את דרכו כמשורר שכותב לשם השירה. לקח שנים עד שהוא הוציא ספר ראשון".
מה לגבי אמא?
"אמא, שעשתה הכול בבית לבדה, הייתה גננת ומורה, והייתה נוסעת לשכונות מצוקה כדי לעבוד שם עם ילדים, ובסוף היום הייתה חוזרת הביתה באוטובוסים. כל חייה היא חלמה לעסוק באמנות אבל לא הייתה מסוגלת להגיע לזה. כשהייתה ילדה ונערה היא עבדה בעבודות פיזיות קשות וחלמה על ציור ופיסול. בסרט שעשיתי עליה אני מתארת איך כשהייתי ילדה היא אמרה לי יום אחד: 'רוחלה, בואי איתי לחדר האמבטיה', ושם עלתה על סולם, הוציאה מהבוידֶם פסל לבן ונתנה לי, ואמרה לי לשים אותו על הרצפה, ואז הוציאה ציור שמן נפלא, קודר, נהדר. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה: 'אלה דברים שעשיתי', וכששאלתי למה הם בבוידם, היא אמרה: 'כי אין מקום בבית'.
"לקח לי זמן לגלות שהיא יוצרת במחתרת. במבט לאחור אני מבינה שמה שבדרך כלל עושים הורים לילד שלהם, שהם מגלים שהוא מוכשר ומעודדים אותו ליצור, עשיתי אני כילדה להוריי, כשעוד לא היו לי הכלים להבין את זה. לאט לאט הבנתי שצריך לעזור להם. הם היו מאוד צנועים, ולא העזו לחשוב ש'מגיע לי, אני משורר, אני יוצר, אני אוציא ספר'. איכשהו, התפקיד הזה נפל עליי. רק כשהוריי היו בשליחות חינוכית במקסיקו אמי התחילה ללמוד פיסול, והצטיינה מיד, וכשהיא חזרה ארצה היא התחילה לקבל הכרה כפסלת".
וגם את, כמו הורייך, אומרת שאת מתקשה לפרסם.
"כן. בהתחלה לא רציתי לפרסם, ואפילו הסתרתי את העובדה שאני כותבת. התמהמהתי עם השירים. עד היום יש בבית המון כתבים ששוכבים בכל מיני מקומות, ולהוציא אותם בספר – בשבילי זה מין מאבק פנימי, לא פשוט, לא מובן מאליו. אין לי הדרייב הזה, המנוע לרוץ ולפרסם. פעם בא אליי מישהו שראה את הקלסרים עם הטיוטות ואמר: 'השתגעת? את לא מבינה שאלה הילדים שלך?'. אמרתי שלא אכפת לי, מצדי שמישהו ימצא את הניירות האלה עוד מאתיים שנה. אתה שואל אם היום אני לא מרגישה שאלה הילדים שלי? בתחושה שלי, אלה ישויות עצמאיות שיש להן החיים שלהן, גם אם הן חבויות באיזו מגרה. אני מאוד חלשה בצד האדמיניסטרטיבי של החיים".
קפיצה חד פעמית לפרוזה
ספר השירה הראשון של חלפי, "שירים תת־ימיים ואחרים", ראה אור ב־1975. היא גדלה בתל אביב, שירתה ככתבת צבאית ועבדה במשך שנים בקול ישראל כעורכת תכניות דוקומנטריות ובמאית סרטי קולנוע וטלוויזיה. בהמשך לימדה קולנוע ותסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. היא כלת פרס ביאליק לספרות ופרס אקו"ם על שם דליה רביקוביץ. ב־2012 פרסמה חלפי ספר פרוזה ראשון שלה, ומאז לא הוסיפה לפרסם סיפורת, אף שבאחד מן הקלסרים בביתה שוכב רומן שכתבה. "פרוזה דורשת סוג אחר של עבודה", היא אומרת. "אני יכולה לשבת כאן ולרשום כמה שורות שיר על פתק. פרוזה כן זקוקה ליותר זמן, אבל גם שם אני לא מתכננת שום דבר. בדיעבד אני רואה שנוצר מבנה מעניין, אבל זה רק בדיעבד. אני יודעת שזה נשמע לא מובן, אבל ככה זה אצלי".
שירה עכשווית? חלפי קוראת ספרי שירה שמשוררים צעירים שולחים לה, ולרוב אוהבת אותם. במובנים רבים השירה של חלפי הקדימה את זמנה, בתחומים שבהם היא עסוקה ובסגנון הכתיבה. "אני לא מדענית ולא למדתי מדעים, אבל תמיד סקרן אותי מאוד מה שקראתי בעיתון או ראיתי בטלוויזיה על תופעות מדעיות מסוימות", היא אומרת. "באופן טבעי, זה נכנס לפעמים לחלק מהשירים שלי, אבל זה התקבל בקושי רב. היום זה אפילו אופנתי, אבל אז לא. מישהו כתב עליי ש'הניסיון לזווג מדע ושירה הוא לא מוצלח', וראה זה פלא, כמה שנים טובות אחר כך עשו את זה רבים אחרים. כל מה שאני מתחילה להבין על הכתיבה שלי מתברר לי רק במבט לאחור, כי באמת אין לי תוכנית, אין לי 'חזון'. התברר לי, למשל, שאני כותבת המון על יצורים, וכבר בספר הראשון שלי, 'שירים תת־ימיים ואחרים', הפרק המרכזי הוא על יצורים בים. לא ניסיתי לעשות תיאוריה של זה, פשוט כתבתי את זה".
