גיבור "דמבו" המקורי מ־1941, הוא פילון צעיר בקרקס שנולד עם אוזניים ענקיות. בשל מראהו המוזר עמיתיו הפילים מפנים לו עורף וקהל המבקרים לועג לו, עד הרגע שבו הוא מגלה כי אוזניו מאפשרות לו לעוף והוא הופך לסנסציה. זה קורה, אגב, בערך בדקה ה־60 מתוך 64 דקות של מינימליזם סיפורי, שערבב בין תמימות ילדותית לאכזריות ריאליסטית.
"דמבו" החדש הוא הכול מלבד מינימליזם. גרסת 2019 נמתחת על פני 112 דקות, שממצות את סיפורו של הפילון המעופף כבר בשליש הראשון. שאר הזמן מוקדש לשלל סיפורים קלישאתיים על משפחתיות ואחווה בכיכובן של דמויות אנושיות לא מעניינות, שכלל לא היו קיימות בגרסת המקור.
אפשר להבין את הגישה הבטוחה של דיסני. "דמבו" המקורי נעשה בתקופה אחרת – רגע לאחר "פנטזיה" המופלא, וולט דיסני עוד המשיך להפגין אומץ אמנותי, ודי אם תצפו בסיקוונס הקמת הקרקס או בסצנת הזיית הפילים הוורודים הפסיכדלית כדי להבין במה מדובר. אבל כשמשקיעים 170 מיליון דולר בהפקה, מלבד קריצה מתבקשת לפילים הוורודים, הכול צריך להיות מתוכנן ומהונדס ללא סיכונים מיותרים.
מי שהיה אמור לתת את הטוויסט האמנותי הוא הבמאי טים ברטון, פעם יוצר ייחודי שהיה אחראי על פנטזיות ילדות עוכרות שלווה כמו "ביטלג'וס" ו"המספריים של אדוארד", ובשנים האחרונות מפעל מחזור של שטיקים מוכרים וחיוורים. הבשורות המשמחות הן ש"דמבו" לא נוראי כמו "אליס בארץ הפלאות", שיתוף הפעולה הקודם בין דיסני לברטון. אבל למרות שהסרט נהנה מהעין הוויזואלית התמיד מרהיבה של ברטון, ועל אף שסיפורו הנוסחתי כן מצליח לרגש פה ושם, דמבו אינו ממריא מספיק גבוה ומשאיר טעם של החמצה. מעט יותר אומץ בהעמקת המלנכוליה ומתן דגש על האמביוולנטיות הקיימת בחיי הקרקס – פריקים דחויים שזוכים לרגעי חסד שנויים במחלוקת תחת אור הזרקורים – היו יכולים לספק רובד נוסף, בוגר יותר.
ולמרות זאת, מדי פעם מבצבץ לו ברטון הישן והטוב. זה קורה בעיקר בתיאור "עולם החלומות" – מעין דיסנילנד פרימיטיבי, מרהיב ומאיים, מלא במתקנים עצומים עד גרוטסקה ומעוצבים בסגנון המכני־תעשייתי של תחילת המאה העשרים. אבל מעבר לעיצובו הגותי המרתק, ישנו גם ממד אלגורי בפארק השעשועים הזה, המכנס לתוכו מפלצתיות וקידמה – ממש כמו התאגידים הגדולים של תקופתנו, ממש כמו דיסני שמאז 2016 הוא האולפן הרווחי ביותר בהוליווד וכוחו רק הולך וגובר.
וכאן עולה תהייה: האם בדיסני לא הבחינו בצידו הביקורתי של הסרט? כבר נתקלנו בעבר בבדיחות פנימיות של דיסני על חשבונם, אלא שהפעם מדובר בביקורת בוטה במיוחד אודות הקפיטליזם הדורסני של האולפן והאופורטוניזם של מקימו הנערץ וולט דיסני. האם ייתכן שראשי האולפן החמיצו את העניין, או שהם פשוט מרגישים כל כך חזקים, שעצם השארתה של ביקורת כה בוטה על כנה הוא רק עוד כלי להפגנת עוצמתם?
דמבו ארה"ב 2019, במאי: טים ברטון 112 ד'  
