"אקדמיית המטרייה" היא סדרה על גיבורי־על, אבל היא לא חלק משום עולם גיבורי־על מוכר, אלא מעובדת על פי קומיקס מקורי שכתב ג'רארד ויי (שהוא גם סולן ומקים להקת "מיי כימיקל רומנס"). נקודת הפתיחה שלה היא ש־43 ילדים נולדו באותו היום בשנת 1989, למרות שאף אחת מהאמהות לא הייתה בהיריון באותו הבוקר. אבל נקודת הפתיחה הזאת היא לא הדבר המוזר ביותר בה – הוויזואליה של הסדרה משלבת אפלוליות עם פופיות של שנות השישים, ההתרחשויות הן בימינו אבל אין סמארטפונים או אינטרנט, העלילה איטית ומעורפלת, ובעיקר – גיבורי־העל לא ממש משתמשים בכוחות שלהם. סצנות האקשן עתירי האפקטים הן מעטות מאוד ומתרחשות בעיקר לקראת הפרקים האחרונים, כמו איזה צ'ופר קטן לאלה שהצליחו לדבוק בסדרה למרות הספירליות העלילתית המכוונת שלה. האירועים מסופרים שוב ושוב, בכל פעם מנקודת מבט אחרת. דמויות הולכות ובאות, ונחשפות רק מעט בכל פעם. והיא מלאה דיאלוגים. הרבה־הרבה דיאלוגים.
יש משהו מאכזב בסדרה שמציבה כל כך הרבה אנשים עם כוחות מיוחדים וכמעט לא מניחה להם להשתמש בהם, אבל מצד שני יש בה משהו אחר – דרמה משפחתית גולמית טעונה עד לאבסורד. כי אם הסדרה הזאת מנסה לעשות משהו, הרי שדי מהר מתברר שזה לא לספר לנו על גיבורי־על ומלחמתם ברוע, אלא לקחת את הדרמה של המשפחה־הלא־מתפקדת, זאת שקיבלה כבר ייצוג רב כל כך בסדרות וספרים, למקום אחר – למחוזות הפנטסטי והמשונה, ולכן גם האבסורדי והמצחיק. "מי מתגורר בבית היל" של נטפליקס עשתה זאת לא מזמן דרך ז'אנר האימה, ו"אקדמיית המטרייה" עושה דבר דומה. היא מרעננת את ז'אנר האחים המתאחדים מחדש עקב מות האב המנוכר, כשהיא מעניקה להם כוחות־על, והווליום של הסיטואציה המשפחתית עולה לדציבלים אחרים לגמרי. האח הבכור האחראי והחזק, חזק באופן חייתי. האח השני שנלחם על מקומו, נלחם באופן די מדליק. כוח־העל של האחות הסלבריטאית המצליחה הוא מניפולציה. האח הרע והמסומם שרק רוצה לברוח מהכול באמת רואה דברים על־טבעיים שכדאי לברוח מהם. והאחות הלא מוצלחת היא גם זאת שאין לה שום כוח־על. עם עלילה מורכבת ודיאלוגים מוזרים, אנחנו מקבלים איחוד משפחתי שנועד מראש להיות אסון בהתהוות, כי ככה זה פשוט באיחודים משפחתיים, לא צריך כוחות־על כדי לריב. האח האבוד שחוזר מהעתיד ומספר שסוף העולם מתקרב רק הופך הכול למצחיק יותר.
האחים המאומצים, שמוספרו מאחת עד שבע בהיררכיה מוזרה של האב, הם בלתי נסבלים, עושים את כל הטעויות המטופשות האפשריות ועדיין גם מעוררי חמלה, כל אחד בדרכו.
השחקנים כולם עושים עבודה טובה. אלן פייג' (ג'ונו) היא המפורסמת שבהם, אבל התפקיד שלה אנמי כל כך, שבסוף הצפייה כנראה תזכרו יותר את רוברט שיהאן המצוין שמשחק את האח המסומם והמטורלל, את איידן גאלאגר הצעיר שמצליח לשכנע שהוא ילד שבתוכו שוכן מבוגר מחוספס או את צ'ה־צ'ה והייזל המתנקשים (מרי ג'יי בלייג' וקמרון בריטון) שנראים כאילו יצאו היישר מסרט של האחים כהן.
זאת לא סדרת גיבורי־על טיפוסית, ובהחלט גם לא סדרת משפחה טיפוסית. אקדמיית המטרייה היא משהו אחר בנוף הטלוויזיוני. משהו שכדאי לראות אם אתם חובבי כתיבה טובה ולא אכפת לכם שלגיבורים שלכם יש כוחות־על מוזרים. או אם אתם מחבבים גיבורי־על ולא אכפת לכם לראות אותם רוב הזמן מדברים, רבים, בוכים, טועים ומתקטננים. ובעיקר אם אתם מאלה שפשוט אוהבים סדרות מעניינות ולא אכפת לכם לאיזו קופסה אפשר להכניס אותן.
אקדמיית המטרייה נטפליקס  
