כְּאֵב גָּדוֹל אֵינוֹ מֵעִיד עַל דָּבָר מִלְבַד כְּאֵב גָּדוֹל. הַבִּיטִי / בְּעַצְמֵךְ, אֵינֵךְ מַצְדִּיקָה אֶת מְנַת הַחַמְצָן שֶׁאַתְּ גוֹזֶלֶת. / זָרָה בְּתוֹךְ חֲלִיפַת הַבָּשָׂר אַתְּ מִתְקַיֶּמֶת רֵיקָה, פֶּסֶל נוֹשֵׁם / שֶׁל אָזְלַת יָד מְפֹאֶרֶת; כֵּלִים מִתְגַּבְּהִים בְּכִיּוֹר הַמִּטְבָּח, / הַפְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל נְבוּלִים כְּבָר שָׁנָה אוֹ יוֹתֵר, הַבְּגָדִים / נִתְפָּרִים זֶה לָזֶה בָּעִרְבּוּבְיָה שֶׁבַּאֲרוֹנֵךְ. אַל תִּתְפַּתִּי לִכְתֹּב / עַל כָּךְ שִׁיר. אֵיזוֹ תּוֹעֶלֶת יֶשְׁנָהּ בַּיְבָבָה הַכְּתוּבָה, בָּאוֹת / הַצְּרוּבָה עַל מִצְחֵךְ? בְּמָה הַסִּפְרוּת אֲשֵׁמָה שֶׁכּוֹאֵב לָךְ.
הנה המחשבה הראשונה: "אי השקט", ספר הביכורים הבשל והעז של מורן אריה, הוא ספר לאמיצים. מי שהשורות האלה – שאינן אפילו מהאינטנסיביות שבשורות הספר – לא הקסימו אותו, לא יבין את עוצמתו. ומכאן המחשבה השנייה: לכמה אומץ נדרשת המשוררת כדי לכתוב כך מול וכנגד עצמה; כאילו האני תלוי מולה כבגד ריק ומרופט בין חפצי הבית, אשם בעצם קיומו ואזלת היד שלו. זהו גם כוחו של הספר. למורן אריה כוח עז לתאר את הדק מדק, את מה שאינו מתמסר לתיאור, את המכיל דבר והיפוכו כמו השירים היפהפיים על משפחתה בכלל ואביה בפרט: "הַמֶּרְחָק בֵּין אָבִי לְבֵינִי הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הַיָּד לַכְּפָפָה, / בֵּין הַקֶּרֶס לַשָֹּפָה, הוּא הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין שִׁכְבַת הָאָבָק / לְמִפְתַּן הֶחָלָל, עָלָיו מֻנַּחַת שֶׁמֶשׁ".
לא פחות משהוא נקרא כספר שירה עז ויפה, לפעמים יפה מנשוא, על חיי המשוררת, נקראים השירים גם כמסה לירית על מעשה האמנות. הכותבת מודעת מאוד למגבלה שבעצם הכתיבה והתיאור; כשם שהמודעות למוות מאפשרת את מיצוי החיים, חוסר הסיפוק התמידי שבמעשה האמנות מאפשר ומחייב את היצירות הגדולות ביותר. המגבלה הזו יוצרת בשיריה של אריה מודעות אינטנסיבית, מדויקת מאוד, חסרת רחמים כלפי הכותבת או כלפי כל דבר שעומד בפניה מחד גיסא, ומאידך גיסא מחויבת ללא הרף לדקות חדשה של ביטוי.
המודעות העמוקה לקונפליקט שבין ההכרח לכתוב והבזבזנות הקיומית שבשימוש במילים, וחולשתן ביחס לעוצמת החוויה והכאב, מעניקה לקולה של אריה בשלות וצלילות שאינן רווחות בספרי ביכורים. כשמשורר מודע בכל מאודו למגבלה שבעצם האמנות וההכרח שבה ולמגבלות כוחו, ואף על פי כן הוא פועל וכותב כי אי אפשר שלא לכתוב, נפתח בפניו השער לביטוי החורג מגבולותיו.
והנה המחשבה השלישית: "אי השקט" גדול מהחוויות שחוללו אותו, משום שעוצמת הביטוי בו מראה כי כוחו של המשורר גדול מהמאורעות שהביאו אותו אל השירה. ולמרות שבספרי ביכורים יש להימנע מהפיתוי לאמירות כוללניות על העתיד הצפוי למשורר, במקרה של מורן אריה לא קל שלא לעשות כן. ספר ביכוריה הבשל, העמוק והיפהפה מראה כי גם הנושאים המצויים ביותר כייסורי נפש, משפחה, פרדה מאהוב ואובדן – יכולים להיקרא, להיכתב ולהיוולד מחדש בידיה של אמנית אמיצה, ישרה ומוכשרת.
אי השקט
מורן אריה
אפיק, 131 עמ'
