בקיץ שבו מלאו לי אחת עשרה שנים נתנה לי דודתי לצפות בסרט "כוחו של אחד". הסרט מספר על מאבקי ההתבגרות של נער בשנות ביסוס האפרטהייד בדרום אפריקה, ועל גדילתו מתוך מציאות חיים קשה למנהיג מעורר השראה. בשנות העשרה שלי, שחקתי את קלטת הווידאו בעשרות צפיות חוזרות ונשנות, שחיזקו בי את האמונה כי ליבותיהם של רבים מבני האדם פועמים בשאיפה לערכים אוניברסליים של צדק וחירות, ושלטוב הלב האנושי אין צבע. משבגרתי עוד הקדשתי את עבודת הגמר שלי ללמידה על נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. לא ידעתי שהסרט שהיווה חלק כה חשוב בחיי מבוסס על ספר בעל אותו השם, ואת התרגום לעברית לקחתי לידיי בהתרגשות השמורה רק ליצירות שהלב שומר להן חסד נעורים.
"כוחו של אחד" הוא סיפורו של פיקיי, נער אנגלי הגדל בדרום אפריקה של שנות מלחמת העולם השנייה. שנים אלה התאפיינו לא רק במתיחות גזעית בין שחורים ללבנים, אלא גם במתיחות פנים גזעית בין הבריטים והאפריקנרים – צאצאיהם של הבּוֹרִים, מיישבים ממוצא גרמני והולנדי – שכמה עשורים קודם לכן ניהלו ביניהם מלחמה אכזרית ועקובה מדם. אל העולם הקשה הזה – שבו הלבנים מפלים את השחורים, והלבנים מתעבים זה את זה – נולד גיבור הספר.
מכיוון שאמו לוקה בדיכאון ואביו אינו ידוע הוא נשלח לפנימייה, שם הוא עובר התעללות מצד הנערים האפריקנרים הבוגרים ממנו, משום שהוא חלש, אנגלי ופיקח. אלא שמגיל צעיר מאוד הוא מבין כי החזק והפיקח שורד, שהחכמה חשובה מן הכוח בעולם הפנימי ואילו בזה החיצוני גובר הכוח על החכמה. הוא מחליט כי ילמד ככל יכולתו כדי להשכיל, ויתחזק ככל האפשר כדי להתאגרף. וכך, מגיל צעיר ובכוח רצון עז, בוחר לעצמו הילד פיקיי (ששמו האמיתי לא מוזכר) לא רק את שמו, אלא גם את מסלול חייו.
מניפת ייצוגים פוליטיים
"כוחו של אחד" הוא רומן התבגרות המסופר בגוף ראשון. ככזה, הוא מלווה את חייו של פיקיי מאז ילדותו, אלא שהוא מסופר דרך קולו הבוגר: קול שנון, מפוכח ואירוני, החדור בתובנות על החיים, הצביעות וטוב הלב האנושיים. השילוב הזה, בין עלילותיו, הנוראות לרוב, של הילד ותבונתו של הבוגר, מאפשר לצלוח את הקטעים הקשים והאכזריים שבספר בקלות יחסית. הילד תמים מכדי להבין כמה נורא העולם שסביבו, ומטבעו הוא נוטה לתת אמון; הבוגר אמיץ ומרוחק דיו כדי להביט בעבר מבעד לדוק של חמלה ואהבה.
בין מבקריו של הספר – שראה אור בדרום אפריקה בשנת 1989 והתקבל בתשואות – היו שהשוו את מחברו, ברייס קורטני, למארק טווין. כמו הקלברי פין וטום סויר של טווין, מתאר קורטני, דרך התבגרותו של נער בודד, את צביעותה של החברה המעדיפה את הצדקנות הדתית והשמרנות החברתית על אנושיות פשוטה. משהו בקולו הבטוח של המספר ובידו הבוטחת של הסופר שאינם רועדים גם לנוכח הקשה שבמצוקות אכן מחבר בין סגנון היצירות.
אלא שלא פחות משהוא מנסה לכתוב רומן התבגרות, מנסה קורטני לכונן מיתוס באמצעות סיפורו של היחיד. כוחו של האחד המתגלה בנפשו של פיקיי מוכה הגורל הוא גם הייעוד שלו – לגבור על הקשיים ולהנהיג את הלבנים והשחורים כאחד בדרך לעתיד צודק והוגן. כאילו עבר חניכה לא רק בעולם של דרום אפריקה, אלא גם בעולם של הייצוגים הפוליטיים, מתחנך פיקיי בידי מניפת דמויות שלא הייתה מביישת את טהרני התקינות והייצוג הנאות: מתאגרף צעיר, ספרנית שהשכלתה עולה בהרבה על מעמדה החברתי והאפשרות העומדת בפניה כאישה, ספסרית הימורים שמנה ובעלת בעיות בריאות, אומנת שחורה בעלת לב רחום, רופא אליל אפריקאי, דוקטור גרמני למוזיקה שהוא גם מומחה לקקטוסים, אסיר שחור ומצולק מומחה לאגרוף ונער יהודי חסר בושה ובעל חוש גאוני לעסקים.
כל הדמויות האלה אינן רק ייצוגים של הפנים האנושיות בספר, אלא בראש ובראשונה המורים החשובים של הגיבור. קורטני מבקש להראות כי כשם שכל גוני האור מרכיבים בהתלכדותם את הצבע הלבן, כך מתרכזים כל גווניה של אפריקה בנער אנגלי אחד, שבכוחו לגאול את הארץ המיוסרת מאפלתה.
גלגול של המושיע
ההתלכדות הזו היא כוחו של הספר, והפגם המרכזי שלו. קורטני כתב את הספר כרומן חניכה המתאר את מהלך התבגרותו של היחיד, אבל האופן שבו הדבר נעשה מזכיר את הרומן הפיקרסקי, צורה מוקדמת של הרומן האירופי המתארת גיבור מהמעמד הנמוך הפוגש מגוון דמויות מהחברה, וכך יוצרת דיוקן מוקדם של הסאטירה החברתית. בנייתו של סיפור פיקרסקי כמבוסס על פגישות וניגודים חברתיים מפיקה רומן שהמבט העז שלו על פגמיה של החברה מנוגד ללכידות הספרותית שבו, וזהו הפגם המרכזי גם ב"כוחו של אחד".
בעיות אמינות, שעריכה קפדנית יותר של המקור (שדורש גם קיצוץ וליטוש של חלקיו היותר ארכניים), הייתה מדייקת אותן: עם כל עוצמתו הפנימית הלא מבוטלת של הגיבור, נראה שנטיית הכוכבים בשמיים לאפשר לו לעצב את גורלו היא קצת מעבר לסביר. זהו גיבור שעוד לפני שנות העשרה שלו משכים קום בארבע וחצי בבוקר כדי ללכת מספר רב של קילומטרים ברגל ולהגיע לכלא המקומי, שם ילמד את אמנות האגרוף, ולאחר מכן הוא מקדיש את שעות הצהריים שלו ללמידה עמוקה של נגינה, היסטוריה וספרות. זהו ילד שאין לו רגע של משחק, חלום או בטלה. אלוף העולם לעתיד באגרוף במשקל נוצה הוא מסה עצומה של רצון מחושל כפלדה.
נראה שהמחבר מאוהב בגיבור שלו עד קצה הסבירות האנושית, אהבה שבעת ובעונה אחת פורשת לרגליו יריעה ספרותית מרשימה, אך גם מקלקלת את השורה. האהבה הזו מאירה עליו גם את אור הירח המלא בליל כניעתה של גרמניה הנאצית, ליל התשעה במאי, כ"ו באייר התש"ה, שבו הירח החסר בשמי הסתיו של חצי הכדור הדרומי ודאי לא נראה לעין; אלא שקשה להאשים מחבר באהבת יתר לגיבור שלו, שעה שהקורא מתאהב בו בעצמו.
פיקיי הוא מעין גלגול מודרני ומפוכח של ישו: גיבור נעדר אב, שאמו החסודה אינה מגדלת אותו, משום שהיא שקועה בתפילות כנוצרייה שנולדה מחדש בעוד בנה היחיד עובר ייסורים נוראים עד ששליחים טובים מכינים אותו לייעודו האמיתי כגואל ומושיע; נער קדוש המונע את עצמו מכל קשר עם נשים, למרות היצר הבוער בקרבו, כדי למקד את עצמו במטרתו. הגיבור כמעט מת כמה פעמים לאורך הספר וקם לתחייה בסופו, לא כגואל – שהרי המציאות הנוראה בדרום אפריקה לא השתנתה בעקבות פעולתו של יחיד – אלא כדי לנקום את העוול שחווה בילדותו.
לא שחור ולבן
כך נגמר הספר, בגבר הצעיר היוצא אל האפלה, ומוצא את גאולתו בכוח הרצון והגוף. הנה הושלם תהליך ההתבגרות מילד מוכה לגבר שאינו חושש לעמוד בפני כל אתגר שהחיים עשויים לזמן לו. אלא שהמהלך הסיפורי לא הושלם. כביכול היה הספר מבוא ארוך, מרגש ומסעיר אמנם, אך בלתי מספק בשלמותו כרומן. זהו המקום שבו עולה הסרט על הספר, גם במחיר התרחקות מהעלילה: יש בו חתימה של הנושא בתחושת השלמה של בניית התבגרותו של פיקיי וכוח היחיד שלו עד למציאת ייעודו והגשמתו כחזון ליבשת כולה.
אלא שהספר נעדר את התחושה הזו, על אף שהוא נקרא בעניין, בסקרנות ובהתפעלות. ההיסטוריה אינה מאפשרת את מה שמאפשר הבדיון, ופיקיי כדמות ספרותית מופלאה לא גאל בסוף את דרום אפריקה מעצמה. יש לקוות שהוצאת "כרמל", שמגלה לאחרונה עניין חשוב ביצירות שמקורן בתרבויות המוכרות פחות לקורא הישראלי, תוציא לאור את רומן ההמשך "טנדיה", המשלים את מהלך ייעודו של פיקיי דרך נקודת המבט של אישה צבעונית הנעשית לאהובתו.
את "כוחו של אחד" פתחתי מתוך תשוקה לחפש בספר את חוויית הנעורים שלי מול הסרט. נוכחתי לאכזבתי ולשמחתי לגלות שמדובר בשתי יצירות שונות, שקשר רופף ביניהן; מורכבות המקור עולה על העיבוד הקולנועי שלו. הסרט הוא השמעת קול בהירה, כואבת ודידקטית נגד האפרטהייד והגזענות, אלא שהספר, כדרכן של יצירות רבות, מורכב יותר. הרומן דוחה בשתי ידיים את שלטון העוול הגזעני המפלה בחוק בין שחורים ללבנים, אך לא נכנע לפיתוי של הצגת המציאות בגוני שחור ולבן אלא מתאר את המורכבות, היופי והכאב באומה שתכונה לימים בידי נלסון מנדלה "אומת הקשת בענן".
כוחו של אחד
ברייס קורטני
מאנגלית: מרב מילר
כרמל, 2018, 632 עמ'
