"ציר ולרשטיין" אינו רק ספר על פנחס ולרשטיין, איש גוש אמונים, המועצה האזורית בנימין ומועצת יש"ע, אלא הוא סיפורה של תנועה, של אידיאולוגיה, של ההתיישבות ביו"ש בארבעים שנותיה הראשונות. זהו סיפור על אתגרים אדירים, על מלחמות ועקירות, על הלוויות בלילות ועל מפגשים עם גנרלים ואנשי צבא. זהו מעין ספר הדרכה: "כיצד לעשות מהלכים היסטוריים על־ידי קומץ אנשים חדורי מטרה ואש, שפשוט לא מוכנים לקבל 'לא' כתשובה".
לקס מתארת בצורה כרונולוגית את חייו של ולרשטיין, מילדותו בקרית אתא, לימודיו, עבודתו כמחנך וכמדריך, כשכל אלה הם רק כמו דריכת הקשת המטעינה את החץ בכוח וכיוון. במקרה של פנחס, החץ החליט לאן, מתי ובאיזו עוצמה לצאת לדרך, שכידוע הייתה ארוכה וקשה לעיתים, אך לא עם ישראל ולא פנחס מפחדים מכזאת.
במלחמת ששת הימים נפצע ולרשטיין קשות מפגז מרגמה 120 שפגע בו ישירות. רגלו השמאלית נתלשה כמעט לגמרי. החובש שבא לטפל בו פרץ בבכי, ופנחס היה צריך להרגיעו ולהורות לו מה לעשות. כשהגיע לבית החולים, בחן הרופא את פציעתו ואמר לצוות: "מזל שהוא רווק, הוא לא משאיר אחריו אלמנה ויתומים". פנחס חשב בליבו: "אני בן 18 וחצי, עוד לא התחלתי לחיות. איך הוא מדבר עליי ככה?". בתום שנה וחצי של טיפולים ושיקום הוא שוחרר.
דמדומי גוש אמונים
הספר מכניס את הקוראים לשנותיה הגדולות של מועצת יש"ע, שקמה בעקבות המאבק נגד הנסיגה מסיני, על חבריה, ועל זכות הווטו השמורה לזמביש (זאב חבר) בהחלטותיה. הספר מתאר את חברי המועצה ואת ולרשטיין במיוחד כאנשים של מעשים ולא של דיבורים. בספר מתגלה ולרשטיין כסטרטאפיסט, שחלקנו משתמשים בהמצאותיו על בסיס יומי, ואף מגדירים את חיינו על פיהם.
הוא והחבורה הקרובה אליו המציאו את היישוב הקהילתי, למשל. הם היו צריכים להטמיע את ההגדרה החדשה שהתהוותה תוך כדי תנועה במשרדי הממשלה השונים ובתנועות המיישבות. בזמנו הומצא גם תפקיד רכזת הקהילה, שקיבל משנה חשיבות באינתיפאדות, כשחוסן הקהילה היה קריטי להמשך הישרדותה. באינתיפאדה הראשונה הוקם גם מוקד החירום הראשון במועצות. המוקד היה אחראי לניתוב כוחות הביטחון וההצלה למקום. עד היום פועלים מוקדים אלו בקשר הדוק עם צה"ל. חידוש נוסף, שאולי לא הומצא על־ידי ולרשטיין אבל בתקופתו שוכלל והתמקצע, היה כיתות הכוננות היישוביות. אלו אומנו לתת מענה מיידי לפיגועים ולחדירות ליישובים.
ולרשטיין הניח את היסודות למועצת בנימין כפי שאנו מכירים אותה כיום: שבוע לאחר שהתיישב על כיסא ראש המועצה החל את תכנונה העתידי, על סמך דו"ח פליאה אלבק שחילק את השטח לאדמות מדינה, אדמות סקר ואדמות פרטיות. ספר התכנון שכתב אז משמש עד היום, בכל עת שניתן להעלות יישוב חדש על הקרקע.
הקורא בספר יכול ללמוד גם על פירוק גוש אמונים, על רקע הקרע שנוצר סביב חילוקי הדעות ביחס למחתרת היהודית של שנות השמונים. לקס מתארת את הוויכוח העקרוני בין הרב יעקב מדן והרב משה לוינגר, שהיה הגב ההלכתי של ההתארגנות. בשנים האלה גוש אמונים היה כבר בתקופת הדמדומים שלו, והדיון הזה קבר אותו סופית. אך פרשה זו לא רק קברה את גוש אמונים, היא כמעט הביאה לקיצו של היישוב עפרה.
הרב יואל בן נון, תושב המקום, גרס כי הכול קרס. בעיניו, עד אותו רגע מפעל ההתנחלויות ידע תמיד להלך בתפר הדק בין חוקי ללא חוקי ומנהיגיו סמכו על המצפן המוסרי של האנשים בשטח, ש"לעולם לא יחצו קוים אדומים של פגיעה בנפש". אנשי ההתיישבות ותושבי עפרה במיוחד, ששלושה מהם היו חברים במחתרת, עשו חשבון נפש מעמיק בנוגע למעשי ההתארגנות, אך הרב יואל התנער מההתיישבות כולה. הם כעסו עליו מאוד וחלקם לא דיברו איתו במשך חודשים ארוכים. "הפרשה הזו הצליחה לערער את היישוב מבפנים. היו שחשבו שזה קיצה של עפרה", כותבת לקס. לאחר דיונים סוערים הוחלט ביישוב לתמוך במשפחות העצורים כלכלית ומשפטית. הם פרסמו מודעה בעיתון וגייסו כסף בעבורם, אך הקפידו שאיש לא ידע שהיישוב עמד מאחורי מסע גיוס כספים זה.
מנהיגות בסנדלים
גם ולרשטיין היה עסוק בחשבון נפש נוקב, וגם מבחינתו היה במעשי אנשי המחתרת פגיעה בריבונות המדינה וביסודות ההתיישבות. הוא הפריד בין כעס נקודתי ספונטני של תושבים הנקלעים לפיגוע, כעס הנובע מסערת רגשות ויכול להוביל לפגיעה ברכוש, לבין מעשי המחתרת. הוא גם לימד את ילדיו להפריד בין האהבה לשכניו לבין הסכמה עם מעשיהם. דואליות מורכבת למבוגרים, לא כל שכן לילדים. הם למדו לומר: "אנחנו אוהבים את יהודה (עציון) אבל לא את המעשים שלו".
ייתכן שאת היחס הממלכתי לסמלי המדינה ינק פנחס עוד בבית הוריו. לאחר המהפך ההיסטורי ב־1977, שבו נבחר בגין לראשות הממשלה, החלו אנשי גוש אמונים להיות אורחים קבועים בלשכתו. לפי המסופר בספר, לאחר הפעם הראשונה שבה נפגש פנחס עם ראש הממשלה הוא רץ לבית הוריו לספר להם בהתרגשות על המפגש. הוריו העריצו את מנהיג חירות עוד מפולין, ופנחס היה משוכנע שאמו תרווה נחת, אך היא אפילו לא חייכה. היא הביטה בו מכף רגל ועד ראש ושאלה בשקט: "ככה הלכת לראש הממשלה?". פנחס בחן את בגדיו. הם נראו לו בסדר גמור. אמו החלה לבכות. הוא נעל סנדלים.
לאורך תפקידיו הרבים ייתקל ולרשטיין בערלות לב הממשלה, כמו בעקירת היהודים מחבל עזה, מצפון השומרון, ממגרון או מעמונה. הוא יזעם, אך יישאר ממלכתי. בהמשך הספר מוצג פן אחר של הממלכתיות של ולרשטיין: כשמתוארים מאמציו להעלות מאחזים, לספק להם תשתיות ולסלול להם כבישים, מתואר פנחס כ"ממלכתי קנאי. ודווקא משום שהרגיש שהוא פועל בשם הממלכה, הוא הרשה לעצמו לעשות דברים שאיש לא עשה לפניו, ואולי גם לא אחריו".
כראש מועצה ביש"ע התמודד ולרשטיין עם שנים ארוכות של בירוקרטיה עד אישור תוכניות בנייה ביישובים, שבלעדיו לא יכולים התושבים לקבל משכנתא. פנחס המציא כביש עוקף בירוקרטיה וקרא לו "היתר בנייה עקרוני". היה זה מסמך שהונפק במועצה והיה חתום על־ידי ראשה, שניתן לאלו שרצו לבנות על אדמות מדינה או על אדמות שהיו בדרכן להיות מוכרזות ככאלה. מבחינת ולרשטיין, היתר הבנייה הרשמי היה רק עניין של זמן והאישורים יגיעו בוודאות בהמשך. במסמך שהמציא היה כתוב בגדול "היתר בנייה", ובאותיות קטנות שאיש לא קורא צוינה העובדה שהתוכניות נמצאות בתהליכי הפקדה ושהאישור הוא על סמך התוכניות הללו. פנחס הנפיק אלפי אישורים כאלה, ועל כך נחקר מספר פעמים ביחידה הארצית לחקירות הונאה. הוא מעולם לא הועמד על כך לדין.
במחלקת הלבשה תחתונה
הספר מספק גם הצצה אל מאחורי הקלעים של אירועים היסטוריים, למשל של הסכם וואי, שם שימש פנחס שליח סוד. אורי אליצור, ששימש באותה תקופה ראש לשכתו של נתניהו, התקשר לוולרשטיין, ששהה אז בארה"ב, כדי להעביר לראש הממשלה את עמדת המתיישבים במהלך המשא ומתן עם ערפאת, וביקש ממנו להיפגש עמו במחלקת הלבנים בחנות בגדים גדולה.
בין הלבנים ביקש אליצור מוולרשטיין להתקשר לחנן פורת ז"ל, שהיה חבר כנסת באותם ימים, ולזמביש ולשאול אותם מספר שאלות, שהיו קריטיות להמשך המו"מ מבחינת הבוס שלו. אליצור ידע שהאמריקאים שתלו מכשירי ציתות בכל מקום, דבר שמנע ממנו לפנות לשניים באופן אישי. ולרשטיין הרגיש כמו ג'יימס בונד.
הקשר של ולרשטיין עם תושבי המועצה בזמן שהיה ראש מועצת בנימין היה חם ואבהי. הוא היה מגיע לכל הלוויה של נרצח טרור, והיה שומר על קשר עם המשפחות השכולות שנים לאחר מכן. הקשר תמיד היה אישי ובגובה העיניים. כשנפרד מהמועצה אמר אחד העובדים "היה תפקיד כזה שקראו לו פנחס".
העובדה שנחשף לטרור ברמות כאלו, ללא פילטרים, ושהיה אחראי לתושביו, צרבה בנפשו טראומות וסיוטים. "מדי כמה לילות היה מתעורר בבעתה מסיוט קבוע, סיוט האוטובוס", מספרת לקס. בחלומו ראה ראש המועצה אוטובוס מלא ילדים נשרף כליל. בשעות היום דפק על כל שולחן של כל מי שיוכל למנוע מסיוט זה להתממש, כדי שיוענק לתושביו ביטחון מקסימלי.
צריך לומר אמת
הפרשה המהותית ביותר המוצגת בספר היא זו של המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף, ובמיוחד הפצע של כפר מימון. חברי מועצת יש"ע הואשמו כי הוליכו שולל את המפגינים, וכי "סגרו דיל" עם כוחות הביטחון שלא יצעדו אל הגוש אלא יתפזרו בשקט. לקס לוקחת אותנו לרגעי סיר הלחץ, כשמצד אחד אנשי כפר מימון מואסים בשהות של עשרות אלפי המוחים, ומהעבר השני – חיילים ושוטרים מקיפים את המפגינים ונוצרים אותם בתוך היישוב. לאחר שהוחלט על־ידי ראשי ההתיישבות כי לא פורצים את הגדרות ו"לא מסתכנים במלחמת אחים", כדברי הספר, התלבטו כיצד לבשר זאת למפגינים הרבים שציפו לאות לצעוד לגוש ולהציל אותו מפינוי.
חנן פורת ביקש לדחות את ההודעה ולהצעיד את הציבור סביב לגדרות. פנחס התנגד. "הוא חשב שההנהגה צריכה לומר לציבור את האמת, גם במחיר של אכזבה גדולה. הונאה תמיד תהיה יותר גרועה… דעתו לא התקבלה. פנחס קיבל על עצמו את דעת הרוב. במשך שנים לא יספר לאיש מה הייתה עמדתו בסוגיה זו, ויקבל בשקט את העלבונות והקללות שהגיעו בעקבותיה". בהמשך הפרק יקבע שזו הייתה תחילת שקיעתה של מועצת יש"ע.
האנרגיה הזאת, שתועלה במשך עשרות שנים למען ההתיישבות, מופנית כיום ליישובי עוטף עזה. פנחס, המתנחל עם הכיפה, התקבל לחברות בקיבוץ נחל עוז במובן העמוק ביותר, וחברי הקיבוץ רואים בו חבר אמיתי. הם משתפים אותו בשמחות שלהם כשם שהוא חלק מהחרדות והקשיים שאיתם הם מתמודדים. למרות כל אלה, מצליח ולרשטיין להפריח את ההתיישבות באזור, שעומדת בגבורה באתגרים עצומים.
בתקופת הגירוש מגוש קטיף צילמתי סרט תיעודי עם אודי סגל מחדשות ערוץ 2, ובו ליווינו דמויות מרכזיות בתקופה דרמטית זו. זכיתי ללוות את ולרשטיין בשעות ארוכות וקשות. למרות שאני מכירה אותו היטב, ואולי בזכות זה, קראתי את "ציר ולרשטיין" בשקיקה. הספר מרתק, לא רק בגלל תוכנו אלא גם בזכות הכותבת, המתארת את האירועים בצורה קולחת ומרגשת. חבל שההוצאה לא השקיעה יותר בהגהה ובעריכה והותירה טעויות מביכות הפזורות בספר. ועדיין, החפצים בשיעור היסטוריה מזווית אישית, ללא התייפייפות, בכנות, בענווה ולעיתים בציניות אופיינית, מוזמנים לקרוא ולהתעשר.
ציר ולרשטיין
פנחס ולרשטיין – איש ההתיישבות
עפרה לקס
ידיעות ספרים, 2019, 272 עמ'
