איך תיק נולד? אם הייתם שואלים את את אפרת מכמן – אחת משלושת מייסדי חברת התיקים הישראלית "קואלה גיר" המצליחה – לפני שלוש שנים, היא הייתה פוכרת את אצבעותיה בייאוש ומותירה אתכם ללא מענה. "מכיתה א' בערך אני רוצה להיות מעצבת אופנה", היא מספרת. "אחרי השירות הלאומי הגעתי לשנקר, לתואר בעיצוב אופנה, ובחופשות הסמסטר התמחיתי פעמיים בלונדון בתחום של אופנה עילית. לא נגעתי מעולם באביזרים. התקשרתי ליונתן (שותפה לחברה, י"פ), ואמרתי לו: אין לי מושג מה לעשות. לקחתי גליל נייר, הקפתי את בובת הדיגום, והתחלתי לפסל את הצורה של התיק".
שלוש שנים ומיליון דולרים אחר כך, קואלה גיר יכולה להתגאות בשלושה מיזמי מימון המונים מוצלחים מאחוריה: אחד לתיק טיולים, אחר לארנק מינימליסטי ושלישי לסדרת תיקים אורבניים – כולם בעיצוב מפתיע ויוצא דופן. עכשיו הם בעיצומו של הקמפיין הרביעי שלהם ב"קיקסטארטר", והקהילה העולמית שבנו לעצמם הצדיקה את קיומה: בתוך פחות משעה מומנו 20 אלף הדולרים שהוצבו כיעד בקמפיין ה"ג'יי", תיק גב שחור. והתומכים המשיכו לתת: בתוך יומיים הגיע סכום הגיוס ל־60 אלף דולר, ובתחילת השבוע עמד סכום הגיוס על 90 אלף דולר.
המונה ממשיך לדפוק. הכול נולד בדירה הירושלמית הזאת, בקומה השנייה של בניין ברחביה. על קיר ליד הכניסה תלוי שער עיתון מיומה האחרון של מלחמת העולם השנייה (ששמר אביה של מכמן, דן מכמן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם); ממול – שולחן אוכל, סלון בעל קיר מעוגל, ארון ספרים עמוס בספרי קודש ושתי תמונות בשחור־לבן של אצבעות מונפות; ומשמאל הכניסה לסטודיו של קואלה גיר, שכמעט כולו שולחן גדול שסביבו יושבים החבר'ה בזמן העבודה. רק לפני כמה שנים נראתה הדירה כולה כמו סטודיו תעשייתי: מכונת תפירה, מדפסת תלת־ממד, שולחנות עבודה, וכמובן בובת הדיגום שבמרכז.
"זאת הייתה שנה של הרבה ניסיונות", אומר יונתן אלדובי (30), הצלע השנייה בחברה, על הזמן שהוקדש לפיתוח תיק הטיולים "ג'ואי", המוצר הראשון שלהם. "התחלנו מדברים מאוד אמורפיים, אבל הם תפסו צורה לאורך הזמן באמצעות ניסוי וטעייה – ברמת הטקסטיל, ברמת התכנון של מערכת הגב, בכל ההיבטים". השניים מתרגשים להיזכר בימים הראשונים ההם, כשהם מראים לי כמה מהדוגמאות ההתחלתיות, שהוצאו מחדר צדדי בבית המשמש כמחסן של החברה. "חיפשנו חומרים", נזכרת מכמן (30).
"בארץ תעשיית הטקסטיל קצת מתה ברמת חומרי הגלם". הם שולפים גזרות בד לבנות עם שרטוטים עליהן, בדים שחורים בטקסטורות שונות מורכבים כתיק על מערכת גב, ריצ'רצ'ים ומערכות סגירה אחרות. כל דוגמה שנשלפת יכולה להעלות סיפור שעומד מאחוריה. "ממש כשהתחלנו הלכנו לתערוכה גדולה של ציוד טיולים בגרמניה, ISPO", נזכר אלדובי. "יש בה עשרים האנגרים בכל התחום של ספורט, ביגוד, סקי. באתי לשם בסנדלים ומכנסיים קצרים, לא היה לי אפילו תיק מסמכים, אז תפרנו גם תיק לכנס".
מכמן ואלדובי עבדו בסלון הדירה, מדדו וגזרו וחתכו ותפרו, בימים ולפעמים גם בלילות. הם התחילו במחשבה שיעצבו תיק מסעות, מוצ'ילה, עם מערכת גב ייחודית נטולת רצועות. "בדרך כלל מערכות נשיאה כאלה נראות כמו מפלצת הספגטי, וצריך להיות ממש עם חוש טכני כדי להשתמש בכל הרצועות. זה היה החזון, אבל אחרי שלושה־ארבעה חודשים הבנו שזה לא 'מתכנס'". הם שינו כיוון, הפחיתו את המורכבות, ויצרו את ג'ואי, שהצליח מעבר לכל חלומותיהם. המוצר הבא היה הארנק, "דג'ין", שנמכר בהיקף עצום; ואז שלושת התיקים האורבניים בסדרת "ליו". "מההתחלה היינו מוכוונים לקיקסטארטר", אומר אלדובי. "מימון המונים הוא כלי מדהים לחברות לואו־טק, שקשה להן לגייס הון. לכן בשנים האחרונות אתה רואה הרבה יותר חברות לואו־טק, וצצה בתחום חדשנות שלא הייתה פעם, כשהתחום היה שמור רק לחברות ענק".
דגדג באצבעות
הוא ומכמן ייסדו את החברה יחד עם איש אקדמיה שווייצרי, אנדראס לנץ, שעשה אז דוקטורט בשיווק באוניברסיטת מנהיים ובא להתייעץ עם מומחים בתחום באוניברסיטה העברית. הוא שכר חדר בדירתו של אלדובי דרך Airbnb, "ונהיינו חברים. מבחינה מקצועית־שיווקית הוא הביא אותנו אל העבודה עם מובילי דעת קהל. בהשקה של הג'ואי הבאנו מקולורדו סלקליינרית, הולכת על חבל, וארגנו פסטיבל הליכה על חבל במגדל דוד. הגיעו לשם מלא אנשים ומלא תקשורת באופן לא סביר בכלל, וזה הביא אותנו לחשוב על החברה כמותג, כמשהו הרבה יותר גדול מיצרני תיקים. אנדראס הביא את הנדבך הזה. עד היום הוא איתנו, אבל יותר בתור יועץ".
בריאיון משתתפים גם שני העובדים הנוספים במטה החברה: עו"ד חגי המבורגר (32), שאחראי על התפעול המשפטי והפיתוח העסקי ומתגורר אף הוא בירושלים, ומשה ווגל (26), תושב ביתר־עילית, הממונה על ה"פולפילמנט" בלשון הקיקסטארטר, ובעצם איש שירות הלקוחות של החברה. היתרון הגדול שלו הוא אנגלית ברמת שפת אם: הוא נולד בלונדון, ועלה ארצה בילדותו עם משפחתו המשתייכת לחסידות חב"ד. בצבא שירת שלוש שנים ביחידת 8200 במודיעין ("אני קצת טוב במחשב", הוא אומר, ואפרת צוחקת: "קצת"), ואחרי הצבא הצטרף לקואלה גיר והחל לטפל בתוכנות, באתר החברה, במחשוב ההזמנות ובניהול הלקוחות. "מהרגע שלקוח קונה את המוצר שלנו ועד שהוא מקבל אותו. ויש גם תלונות, בקשות, החזרות. כל זה".
מכמן, במקור מאלקנה, מתגוררת היום עם בעלה בדירה הירושלמית שמשמשת גם כמטה החברה. "עבדנו שנה בערך מהסלון של הבית, עזבנו וחזרנו", היא אומרת. אלדובי נשוי לחברה טובה שלה מהאולפנה, וכך הכירו. הוא נולד בדולב, אבל כשהיה בצבא עברה משפחתו לירושלים. "מהתיכון הייתי מטייל הרבה ומתעסק בתיקים. זה סיפור חמוד", הוא צוחק, "כבר בכיתה י' או י"א לקחתי חופש של שבוע מהלימודים ותפרתי לעצמי תיק עם מערכת גב. הוא נקרע די מהר כמובן. בצבא שירתּי ביחידה מובחרת, וגם שם זה העסיק אותי. ביחידה מפתחים תיקים ייעודיים לכל דבר שעושים. הלוחמים לא תופרים בעצמם אבל הם כן מאפיינים מוצרים, ואני גם אהבתי לתפור אז כן הייתי יושב הרבה במתפרה. זה לא היה זר לי". אחרי השחרור למד במרכז שלם בירושלים, תואר ראשון עם התמקדות במזרח התיכון ואסלאם. "בשנה ב' דגדג לי באצבעות. עוד לפני כן הייתי רשום ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, והתלבטתי לאן ללכת, אליהם או למרכז שלם. ואז הגיע הרעיון הזה של התרמיל, ודי מהר הבנתי שאני צריך מישהו שיודע לעבוד עם בדים בצורה מקצועית, וזאת הייתה אפרת. אני התמקדתי במערכת הגב, שקשורה יותר לעולם הטיולים והצבא".
אז איך מגיעים מרעיון של תיק, לתיק?
"אני הבאתי את הקונספט של מערכת הגב כאמור, אפרת הביאה את הקונספט של התיק, עם שרטוט ממש יפה, והתחלנו לעבוד. זה תהליך ארוך של עוד מודל ועוד מודל, ובכל פעם שמתכננים שינוי הבדיקה שלו לוקחת הרבה זמן, כי לתפור לוקח זמן". אפרת: "היו גם חלקים של מערכת הגב שדרשו פלסטיק, אז השתמשנו במדפסת תלת־ממד שהייתה ליונתן". אלדובי: "והייתה פה מכונת תפירה שאפרת תפרה בה. למדנו הרבה בתהליך הזה, נפגשנו עם הרבה אנשים עם ניסיון בתחום בארץ. לפני עשור בערך נמכרה לחו"ל חברת תיקי המצלמות הישראלית קאטה, שהקימו שני יוצאי שלדג, והרבה ידע בתחום התפזר לכל עבר, אז תפסנו חלק מהאנשים האלה – שבאמת יש להם הרבה ידע – ולמדנו מהם. בסופו של דבר הגענו למשהו, ואמרנו, אוקיי, אפשר להתקדם עם זה הלאה".
"הלאה", במאה ה־21, פירושו סין. אלדובי קנה כרטיס טיסה לגואנגג'ואו, עיר ענק מצפון להונג־קונג, וחיפש יצרן שיתפור בשבילם את התיק בייצור המוני. "הלכתי לכמה וכמה מפעלים, ואף אחד לא רצה לייצר בשבילנו". הסיבה: בשלב ההוא דיבר אלדובי עם המפעלים על 500 יחידות, וגם זה נראה לו הגיוני רק בחלומותיו הוורודים. "מבחינת רוב המפעלים בסין", אומרת אפרת, "אם העבודה היא פחות מכמה אלפי יחידות, הם פשוט לא יטרחו". אלדובי: "מעבר לזה, ברוב המפעלים, יש תורה של איך מרכיבים תיק. יש פאנל פה ופאנל פה, תופרים כאן, וזהו, יש תיק. הם לא רוצים להתחיל לפתח משהו חדש. בתיק שלנו היו דברים מאוד מורכבים – אפרת מתעסקת עם אופנת עילית, אז אין לה בעיה לשים תפר מיוחד, אבל שם לא רצו אפילו להיכנס לזה. בסוף מצאתי מפעל מאוד קטן, שעושה בדיוק את הדברים המיוחדים האלה – תיקים למצלמות וידאו, מורכבים ויקרים. הוא כמובן דפק מחיר, אבל הסכים לעשות בשבילנו סדרת ייצור קטנה, ואמרנו: גם אם נמכור רק 200 יחידות, אולי לא נרוויח על זה שקל אבל לפחות נייצר. שהעבודה לא תלך לטמיון".
לאחר שהבטיחו את קיומו של יצרן, הם השיקו את קמפיין מימון ההמונים הראשון שלהם. "מכרנו 500 יחידות בערך בתוך שבוע", מספר אלדובי, "עשינו קמפיין של 40 יום, ובהתחלה אמרנו שאם נגיע ל־100 אלף דולר זה יהיה הישג, אבל הגענו ל־100 אלף דולר בעשרה ימים. ואז פנה אליי מנכ"ל של קבוצת מפעלים מאוד גדולה". מי שיצר איתם קשר הוא מנחם וינפלד, ישראלי שהיה ממייסדי "מודן", חברת התיקים הישראלית, ב־1983. "זה היה המפעל המוביל בישראל בתחום התיקים", סיפר וינפלד השבוע בשיחת טלפון. "אבל ב־1997 מחירי שכר העבודה בישראל עלו מאוד, ושרשרת אספקת החומרים הייתה מאוד בעייתית. ואף שניסיתי מאוד לשמור את הייצור בישראל, נסעתי לסין – ומה שראיתי שם מאוד מצא חן בעיניי, והתחלנו לייצר שם ופחות כאן".
בשנת 2000 הוא מכר את המותג מודן, ועבר עם משפחתו למזרח, לאזור הונג־קונג, ושם הקים עם אשתו ("היא מעצבת מאוד מוכשרת, עם חושים מאוד טובים") ועם שותף יהודי אמריקני, את חברת "סטארי" (starry) – קבוצה שמחזיקה בשמונה מפעלים בדרום סין, במערב סין ובמיאנמר, ומעסיקה כ־5,000 עובדים באופן ישיר. "רוב אנשי המפתח הם ישראלים, בתפקידים הבכירים מאוד", מספר וינפלד. "יש לנו מפעלי טקסטיל טכני, מפעל גדול להזרקת פלסטיק, מפעל מתכת וקצת אלקטרוניקה".
סטארי מעורבת מאוד בישראל – בהיכרות עם הפעילות כאן, בייצור ממש ובמתן ידע, וגם בהשקעה ישירה. "השקענו ב־15 סטארטאפים בישראל בסכומים גדולים. אני חושב שחבר שלח לי קישור לסרטון של קואלה גיר בקיקסטארטר, ואז, אני לא זוכר אם אני עצמי או הבת שלי – שאחראית על השיווק בחברה – הרמנו טלפון ליונתן ודיברנו, נפגשנו, ומשם זה רץ קדימה".
מה עניין אותך בג'ואי?
"עם ניסיון של כמעט 40 שנה בתחום, כבר בסרטון היה אפשר לראות שהמבנה של התיק מיוחד. מזווית הראייה שלי, גם קיפול של בד יכול להיות מרתק, אם הוא שונה. אז היו פרטים בתיק שראיתי כבר בסרט, והבנתי שיש כאן חשיבה יצירתית ומעניינת. זו אמנם חברה מאוד קטנה, אבל התעניינתי גם כי הם ישראלים וגם בגלל החדשנות. אנחנו נוטים לחשוב שחדשנות יכולה להיות רק בגוגל או פייסבוק או אפל, אבל הנה, גם כאן יש ניואנסים מיוחדים". וכך, בזמן שמימון ההמונים בשיאו, יצאו מכמן ואלדובי למפעל של סטארי בשנג'ן, ממש על גבול הונג־קונג. "המקום היה מאוד מרשים, וגם מנחם. הוא באמת בנאדם מקצועי: הסתכל על התיק מכאן, הסתכל משם, שאל על המידות – וככה", אלדובי מוחא כף, "נתן הצעת מחיר. לא בדיוק, אבל טווח. אנחנו עובדים איתו עד היום". המבורגר: "הקשר הישראלי עם מנחם מאוד נוח, אבל המפעל הזה הוא גם אחד החזקים בתחום שלו, ודברים משתפרים בזמן המעבר לייצור המוני. גם בזכות זה, המוצרים שלנו הם ברמה מאוד גבוהה".
תמיכה רגשית
עד סיום קמפיין המימון נמכרו לתומכים 1,500 יחידות, במחירים שבין 100 ל־220 דולר לתיק. מיזמי מימון המונים כאלה מבוססים על יצירת קשר רגשי בין המוצר ובין הלקוחות, שמכונים "תומכים", המשלמים את הכסף מראש, ומקבלים עדכונים שוטפים, בעלי ניחוח אישי, בזמן תהליך הייצור; הם מרגישים חלק מקבוצה חלוצית, שתרמה לחדשנות של אנשים אמיתיים, ולא רק כלקוחות של תאגיד נטול פנים. לקשר הרגשי הזה יש מחיר, במקרה שהמוצר אינו מושלם או לא מספק את מה שהלקוח דמיין. גם אצל מגייסי הכסף נוצרת מחויבות רגשית עמוקה: "אתה מתוח עד שאנשים מקבלים את המוצר, וחושש מהתגובות. אתה הולך עם זה", אומר אלדובי. "אחד הדברים שכאבו לי עם הדג'ין הוא שאנשים אמרו: הורדתם באיכות כדי לחסוך עלינו כסף".
מכמן: "מה שממש לא נכון. כשהייתה לנו בחירה בין ייצור של פלטות מתכת ב־3,000 דולר או ב־12 אלף דולר, בחרנו ב־12". דג'ין, הארנק של החברה, הוא המוצר השני של קואלה גיר, שהושק כשנה אחרי ג'ואי. הוא יצור מוזר: מעין קופסה שחורה קטנה, ובתוכה מתקן מתכת מרובע שמחזיק ערמה של כרטיסי אשראי זה על זה; מתחתיו תא הקולט לתוכו מטבעות, שנשלפים אל מכסה הארנק בתנועת הטיה קלה; מגנט שסוגר את הארנק בקצהו; ומגירה סודית שמאפשרת לאחסן בו, בבטיחות, כרטיס סים למשל. הדג'ין מאוד אלגנטי, שימושי, מפתיע במראהו; אבל מאוד־מאוד מורכב לייצור.
"במוצרים של קואלה יש אתגר", אומר וינפלד. "אנחנו לגמרי מסוגלים לעמוד בדרישות שלהם, אבל יונתן והצוות שלו דוחפים ללכת לקצוות, ולעשות דברים שהם לא טריוויאליים". ובכל זאת, לדברי אלדובי, כשהחלו לחשוב על המוצר הבא הם דווקא ניסו לשאוף לפשטות. "טיפ ליזמים: תמיד תתחילו עם משהו פשוט. אנחנו הישראלים, עם החוצפה שלנו, חושבים שאנחנו יכולים לעשות הכול. בנאדם מתחיל בקמפיין קיקסטארטר למטוס".
"נתחיל ממטוס קל, ומשם נתפתח".
"כן. אז אמרנו, בואו נלך על משהו פשוט, תיק צד כזה, מינימלי, שזה מה שאתה בסוף רואה פה", הוא מצביע על תיק הצד הקטן (קרוסבאג) מסדרת "ליו" האורבנית. "העיקרון היה שהתיק יהיה מאוד צר ודק, וכשניסינו להכניס אליו ארנק – הארנק השמן הממוצע – לא הצלחנו. אז אמרנו, טוב, נפַתח ארנק בשביל התיק, ונמכור את זה ביחד. ארנק קטן, חמוד, פשוט". מכמן צוחקת: "כן, אמרנו שזה יהיה חודשיים פיתוח".
אלדובי: "אבל כדי לעשות את זה כמו שצריך, חייבים לחשוב על זה מאפס. וכאן זה הסתבך. פיתחנו את הארנק במשך שנה, עם מיליונת'לפים אבות־טיפוס". וכך נוצרה המורכבות של הדג'ין: לא רק טקסטיל אלא גם מתכת ופלסטיק, שדרשו לימוד של תחומים חדשים, כולל הזרקת פלסטיק ופיתוח "טולינג" – תבניות וכלים שישמשו בפסי הייצור במפעלים של וינפלד. כשהיו מוכנים, פתחו בקמפיין מימון המונים – וגייסו 540 אלף דולר מכ־11 אלף תומכים – לא כולל מכירות שלאחר הקמפיין.
אלדובי: "הארנקים הטובים ביותר בקיקסטארטר מכניסים בקמפיין בין 50 ל־100 אלף דולר. ויש בכל רגע 30־40 קמפיינים של ארנקים, כי זה הכי קל".
המבורגר: "אחת ההמלצות היא שאם אתה רוצה להתנסות במימון המונים, תתחיל בארנק. זה ממש כתוב במדריך של קיקסטארטר".
אלדובי: "עד היום היו בערך אלפיים קמפיינים של ארנקים. רובם גייסו כעשרת אלפים דולר, יש כמה שהגיעו לאזור ה־100 אלף. אבל כשהשקנו את הקמפיין שלנו הוא עף בטירוף, בצורה שלא יכולנו לחזות. זה פשוט לא הפסיק. בכל יום 20 אלף דולר".
למה זה היה כזה להיט?
"אי אפשר לדעת. כשהגעתי למפעל, באתי עם האופטימיות שלי ורציתי שיתייחסו אליי ברצינות, אז אמרתי שנייצר עשרת אלפים יחידות".
מכמן: "ואני יושבת לידו וחושבת: אוי ואבוי, איך נגיע לעשרת אלפים?"
אלדובי: "כולם קלטו את זה, הם לא ממש התייחסו להבטחות אלא אמרו, סבבה, אנחנו עושים לכם טובה כי אנחנו אוהבים אתכם. בסוף הקמפיין באתי ואמרתי שאני רוצה לייצר 20 אלף יחידות, ופתאום התייחסו אלינו מאוד ברצינות. למה זה הצליח? שילוב של מוצר טוב עם חומר שיווקי מעולה. עבדנו אז בחלל פתוח של אמנים ואנימטורים בתלפיות, שנקרא 'האקווריום', והתחברנו עם קובי ווגמן, אמן, אנימטור ובמאי, שיצר לנו את הווידאו של הקמפיין. והסרטון יצא פנומנלי. אלה דברים שאתה לא יכול לצפות מראש. יש מדד של כמה אנשים שהתחילו לצפות בסרטון וראו אותו עד הסוף. סרטון טוב מקבל בדרך כלל 30 אחוזים. אצלנו צפו 300 אלף איש, שמתוכם מעל 55 אחוז צלחו את שתי הדקות המלאות של הסרטון. היה שם איזה משהו שתפס".
עצירת עיניים
תהליך העבודה על כל מוצר, כאמור, אורך זמן רב, ובמהלכו חברי הצוות מתכנסים שוב ושוב כדי לדון במהות המוצר. המבורגר: "אחד הדברים בליבת הערכים שלנו, של החברה, הוא לימוד עצמי. ככה אנחנו גם בחשיבה על המוצר: כל מוצר אנחנו בעצם מפרקים ולומדים מחדש איך לעשות". מכמן: "אנחנו שואלים מחדש את שאלות היסוד של המוצר".
אילו שאלות בסיס יש לתיק האורבני, לליו?
אלדובי: "הוא מזכיר לך תיקים אחרים?"
יש תיקי צד כאלה, אבל יש להם ריצ'רצ'ים, כל מיני כיסים. לתיק הזה יש תא אחד, ויש לו סגירה חזקה מאוד מלמעלה עם שתי כנפיים שנועלות זו את זו.
אלדובי: "כשאתה הולך למוזיאון, יש דברים שאתה עובר על פניהם, ויש דברים שאתה רוצה לגעת בהם. אמרתי שאני רוצה שהמוצרים שלנו, כשיופיעו בתערוכה, לא יהיו משהו שאנשים עוברים עליו בעין. שאנשים יעצרו. במוצרים שלנו יש משהו אחר. הפעם הראשונה שהתחיל איתי בחור הייתה בתל־אביב, במשרד עורכי הדין שלנו: הוא לא התחיל איתי, אבל הייתי עם התיק הזה והוא אמר לי היי, מה זה".
מכמן: "דווקא בליו, אחד הדברים שהנחו אותנו היה שלא רצינו ריצ'רצ'ים, כי הם תמיד החוליה החלשה שמתקלקלת. זה מה שהוביל אותנו לסגירה הזאת, שהיא מכנית לחלוטין ומאוד חזקה". אלדובי: "בעולם האריזות קוראים לסגירה הזאת פילובוקס, אבל בדרך כלל יש לה 'בטן' משני הצדדים. מה שעשינו הוא שהשטחנו צד אחד, והפכנו את זה ללא סימטרי, מה שמאפשר לתיק להיות ארגונומי. הגשנו על זה בקשה לפטנט. כשהצגנו במפעל את הקונספט הם היו מופתעים מאוד. זה נראה לי הדבר הכי 'אחר' שעשינו, ולמרות שהוא המוצר הפחות מצליח שלנו יחסית לאחרים, הוא כנראה פונה לשוק קצת אחר, לאנשים שמחפשים משהו ייחודי. אבל מעניין להגיד שהביקורות על המוצר הזה הן הכי טובות".
ווגל: "זה נראה לי קשור גם לאפקט ההפתעה. כשאדם מקבל את התיק ומרגיש אותו ורואה אותו, הוא אומר וואו". למרות העבודה עם מפעלים מהטובים בתחום, יקרים ואיכותיים, ולמרות הקשר הישראלי ההדוק והמועיל, בזמן הייצור חוק מרפי עובד שעות נוספות, מה שמעמיס עוד על רגשי המחויבות הכבדים של מגייסי מימון ההמונים. "ברצפת הייצור פורטים את ייצור התיק לפעולות לפי סדר", מספרת מכמן על ייצור הג'ואי. "יש מאות פעולות, וכל עובד עושה אחת. ובחלק מהתיקים שכחו פעולה אחת. לא הגיע עובד, שכחו לעשות את הפעולה, וזה נפל בין הכיסאות".
אלדובי: "בסוף על רצפת הייצור נמצאים לא רובוטים, אלא אנשים. זה היה תפר שלא רואים אותו, גם לא בבקרת איכות, כי הוא פנימי, מתחת למשהו. פתאום פונה לקוח ואומר: נקרע לי חלק בתיק. אבל עשינו שם תפר חיזוק, אני יודע! אנחנו בודקים בדוגמאות שיש לנו, יש תפר חיזוק. ואז פתאום אנחנו מגלים שבחלק מהייצור ההמוני הייתה תקלה".
גם בייצור הדג'ין, בתום קמפיין המימון, היו מי שהגיבו באי שביעות רצון. "רוב האנשים היו מרוצים מאוד, אבל לצערנו היה גם משב רוח של אנשים לא מרוצים", אומר אלדובי, ובקולו נשמע רמז של אכזבה וצער אמיתי. "המוצר הזה עורר אצל אנשים הרבה מאוד רגשות – היו שמאוד אהבו אותו, וזה חלק מההצלחה שלו, אבל היו ששנאו אותו שנאת מוות. היו לקוחות שכתבו שהארנק 'הרס להם את החיים'". אך ווגל ממהר להרגיע את הטון הדרמטי: "אין כל כך הרבה כאלה, זה אחוז נורא קטן".
במבט קדימה, עדיין אין מוצר מוכן נוסף, אך הרביעייה החלה לפזול לעולם הבגדים. נותר רק להמתין לבשורה שיביאו המעצבים החדשניים לתחום שנוגע בכל אחד מאיתנו, תרתי משמע.
