בפשטות, כשמסתכלים עליו מהסוף, "שיירה של נמלים" הוא היצירה ה־357,246 מאז "אדיפוס המלך", אל תתפסו אותי במספר, העוסקת בהיוודעות מאוחרת מדי ומיותרת בדיעבד, בטרגיות שאנחנו גוזרים בטיפשותנו על גורלנו. בתוך אלה, היא ה־135,246 (בהערכה גסה) הסובבת סביב גילוי עריות בשוגג, וה־147,258 (סָפַרתי) המבכה חיים שבוזבזו בגלל התעקשות חסרת שחר.
הספר נמצא כנראה במקום גבוה למדי בהר המצטבר של היצירות שמנינו. לא מפני שסבך הטעות ותפנית התרתו משוכללים במיוחד או עשויים כפתור ופרח; על כך אפשר להעלות השגות. אלא כי מיכה שמחון מצליח בספרו הראשון הזה לצקת באורח טבעי דיון רעיוני רציני בשאלות ההיוודעות המאוחרת בפיהן האותנטי של דמויות חיות ופועמות, נפתחות ומתפתחות.
הגיבורה, מורן דדון, היא סטודנטית לתואר מוסמך בפסיכולוגיה בתל־אביב, שגדלה בשיכון בבאר־שבע וקודם לכן בעיירה הצפונית שלומי. המעבר לדרום בא לאחר גירושי הוריה. אמה התנתקה, וניתקה גם אותה, מאביה שנשאר בשלומי ומכל הצד שלו במשפחה, וגם מזוג חברים ושכנים קרובים עד סימביוזה. בנם עומר, שהיה חבר ילדות קרוב של מורן, ישוב ויהיה בן זוגה בעלומיהם. עד שייפרד ממנה בחטף ויותיר אותה כרותת איבר נפשי.
את עלילת ההווה של הספר, הנמשכת ימים מעטים, מתניעה הודעה מהאב שהוא גוסס מסרטן. מורן לא ראתה אותו כמעט עשרים שנה. אך לפני שתגיע אליו לצפון היא עוברת מסע מפרך בגוף ובנפש, במרחב ובזמן. אזורים מסוימים במסע הזה יפריעו לכמה קוראים – בואו נאמר שבשלב מסוים קראתי בטעות מזרן במקום מורן. הסיפור האמיתי של פירוק המשפחה יתגלה למורן לאורך מסע הגילוי והפיוס הזה דרך הצטברות של גרסאות חלקיות.
סיפורים כאלה, של מסעות אישיים־משפחתיים עם סודות וגרסאות וסיבוכים, גם הם זן לא נדיר. ייחודו של הספר נגזר מהצלבת כל הנ"ל על הנתונים הזהותניים של הגיבורים ושל המחבר. מגלמת אותם במיוחד מורן, שהיא (1) אישה (2) מזרחית (מרוקאית ליתר דיוק). שמחון מזדהה עמוקות עם שתי הקטגוריות הללו, שהוא עצמו משתייך לכל היותר לשנייה בהן. נתחיל בה. היא מוסיפה לסיפור צבע וטעם, ובטוב טעם יש לומר.
שמחון שבחיים, הפעיל החברתי והצלָם, מבטא עמדות לוחמניות למדי בנושא העדתי, אבל כאן הוא נותן להן ביטוי מדוד עד צייקני. הסיפור הוא סיפור כמעט פנים־עדתי. מורן מתנהלת במרחב התל־אביבי והאקדמי בלי יותר מדי רגשי קיפוח. גם הוריה, ספק אם הם מציעים זן אחר של ישראליות. המסורתיות המרוקאית מתבטאת שם בהרגלים ובצורות דיבור, בפרט אצל הזקנים, אך לא במסורתיות דתית. הדבר מאפשר למתירנות המינית להניע את העלילה כפי שהייתה עושה במרחב ישראלי חילוני צברי או אשכנזי; אך מעניין לראות כיצד חשש לפריעת גבולות הקיימים גם בישראליות החילונית, "בגידה" ובעיקר חשש אפילו לבן־דוד של גילוי עריות, מעורר בדמויות, ובמורן בפרט, רגשות אי־רציונליים חזקים מנשוא שכמו מטיסים אותן אל עולם ישן.
מעניין אולי יותר המסע של שמחון לנשיוּת. מורן היא המספרת. היא חולקת איתנו את מחשבותיה ומכניסה אותנו לחדרי חדריה. התערטלותה הרגשית (וגם הלא רגשית) מוחלטת, מביכה משהו, מסקרנת. כמו בהיבט העדתי גם בהיבט המגדרי אין בספר הזה לוחמנות. אדרבה, אף שהוא סוגד לנשיות, גם את הזדון והטיפשות הפוגענית ממיטות בו נשים. ובכל זאת הן מצטיירות כמין המעניין, החזק ושמא אפילו הנכון. מפיה של מורן המחבר מביע למשל את קנאתו בנשים על שיש בעולמן אינטימיות רגשית בין־אישית שאין בה מתח מיני. דומה ששמחון מימש בכתיבת הגיבורה שלו איזו פנטזיה סקרנית שלו, טיול בחברת קוראיו על כוכב מקביל שאין להגיע אליו אלא בדמיון ובכתיבה.
שיירה של נמלים
מיכה שמחון
חלונות, 2018, 253 עמ'
