התכנסנו ליד שער יפו לקראת תהלוכה לכותל המערבי. עשרות חיילי מילואים שמסיימים סבב נוסף של שמירה על הגבולות הצפוניים של המדינה ובני משפחותיהם. כבר בממילא פגשנו נציגים עם דגלי הגדוד ועלתה בי גאוות יחידה. 

התחלתי לצעוד עם בעלי המילואימניק, מזהה פה ושם פנים של נשות מילואימניקים אחרות מהגדוד או הפלוגה, איתן הייתי בריטריט או ברגעים קשים שחלקנו בקבוצות הווצאפ המשותפות במהלך התקופה הארוכה. מסתכלות אחת על השנייה ומאושרות לסיים את הזמן מורט העצבים המאתגר הזה.

ההליכה בסמטאות הרובע היהודי מוקפת גולנצ'יקים הציפה אותי בהתרגשות, קצת דה ז'ה וו לריקוד הדגלים ביום ירושלים, רק של גדולים. דגלי ישראל ודגלי הגדוד מתנופפים, שירים בקולי קולות, ומילואימניקים שלא באמת מבינים על מה ההתרגשות מסביב ומחכים לחזור הביתה ולנסות להמציא שגרה חדשה עד הפעם הבאה.

למה בעצם באתי והלכתי בחום ובשמש לטקס שלא שמענו בו הרבה ולא היה משמעותי במיוחד לחיילים? בעיקר כדי לחזות בפלא שבאמת הסתיים הסבב הזה, לראות בעיניים ולהאמין שעכשיו הוא חוזר הביתה ולא נוסע בשבוע הבא שוב לזמן בלתי ידוע. וגם, באתי כדי להרגיש חלק מקבוצת השווים שעברו ועוברים את האתגר הקשה הזה ולהעריץ כל אחד ואחת מהם על ההקרבה והמסירות שלא נגמרת כבר כמעט שנתיים.

הגענו לרחבת הכותל, המקום שיותר מכל מסמל את כלל ישראל, את היחד. דווקא שם בחרו לסיים את המילואים, ולהעלות על נס את החשיבות של החיבור בין החלקים השונים בעם ובינינו לבין נצח ישראל. בין ההמון החרדי שעמד וצפה בנו, הרגשתי גאווה גדולה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. הצד העייף, המסור, סופג האבדות, הפרייאר אולי שכל פעם מגיע ונותן את הנשמה שלו עבור עם ישראל. הצד שמרגיש בגידה מאחיו החרדים שנטשו את הספינה של המדינה ברגעים הקריטיים ביותר. הצד שמאמין שאפשר, באמת אפשר, לחנך ולחיות על תורה ועבודה, קיום מצוות ושירות משמעותי בצבא.

את הסבב הזה, הרביעי במספר, התחלנו יום אחרי שביעי של פסח. זה נראה לפני כל כך הרבה זמן, ועכשיו מסיימים בעלי וחבריו 380 ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. דיבורים על זמן הסבב הבא כבר החלו להישמע בין הלוחמים ונשותיהם אבל אני אטמתי אוזניים, כמו לא רוצה לדעת, רוצה ליהנות לרגע מהסיום הנוכחי. 

כמו בפעם הראשונה ב-7 באוקטובר הרגשנו שהיציאה למילואים פעם נוספת היא מעל הטבע, משהו בחיבור המשמעויות של הספרה שבע שאחריה החוקים משתנים. הכול מעל לטבע וגם אנחנו הרגשנו מחוץ לחוק, מחוץ לכללים, מחוץ לטבע. התגייסות שהיא לא טבעית לנו, לא מה שחלמנו, ולא כזו שדמיינו שתהיה בחיינו. שלושה חודשים של געגוע, של חירוף נפש ושל התמודדות בחזית ובעורף.

כשהמילואימניק שלי יצא לסבב הזה לא ידענו על מבצע "מרכבות גדעון" שיגרום אוטומטית להארכת השירות לכל משרתי המילואים. לא דמיינו את מבצע "עם כלביא" – או בשמו המפחיד יותר המלחמה עם איראן – בו אלמד לשהות בלילות ובימים במקלט משותף לכל דיירי הבניין הירושלמי בו גרנו, ולהתמודד לבד עם חרדות חדשות ועולם שעומד מלכת.

לא חשבתי שאצליח לעמוד בעוד שבתות כשהוא שם רחוק ואני נותרתי כאן בעורף. בכל שבוע שסגר שבת חשבתי שזהו, הפעם אני בעצמי מתקשרת למ"פ או למג"ד או למח"ט או מצידי לרמטכ"ל, רק שיוציאו אותו הביתה ולא אעבור את זה שוב. למרות זאת, בכל פעם הצלחתי איכשהו לנשוך את השפתיים ולאפשר לו להמשיך ולשרת את המדינה.

לא תכננתי שיהיה מעבר דירה תוך כדי המילואים, שאיתם הגיעו ימי הסתגלות לבד לבית, יישוב וחיים חדשים במקום אחר. כל זאת ועוד עבר עלינו ועל עוד מילואימניקים רבים שעצרו את חייהם והקדישו את ימיהם לעם ישראל.

באחד הרגעים בדרך לכותל תפסתי לשיח קצר את אחד החיילים המבוגרים בפלוגה של בעלי, אדם יקר שממשיך עוד שנים אחרי גיל הפטור להתנדב. הוא ממשיך להגיע לכל סבב ולתת את הנשמה, כדי שלחיילי הפלוגה לא יחסר דבר, או כמו שבעלי הגדיר אותו – האבא ואמא של הפלוגה. שאלתי אותו איך הוא מסכם את הסבב הזה והוא ענה: "היו יציאות טובות יותר, היה קל וגם לא קל, ובעיקר הרבה משמעות".

זה הקפיץ אותי, הדהים אותי ושינה מחשבה שהייתה שהייתה לי בראש בתקופה הזו. תחושת עייפות וחוסר משמעות מילאו אותי לקראת תחילתו של הסבב הזה. קשה לשלוח בעל למילואים ולהיפרד ממנו כשיש תחושה באוויר שלא "קורה" שום דבר וכשברקע המלחמה רבים בוחרים שלא להתגייס או לא להמשיך להגיע ולקחת חלק במערכה. זה קשה כשבצפון לכאורה יש הסכם אבל התושבים לא חוזרים בהמוניהם ויש איזה שקט זמני לא ברור, וכשבעזה עדיין תקועים חטופים וחיילים רבים נופלים בלחימה עיקשת ואיטית. 

תחושת פרייאריות וחוסר צדק עולה בכל פעם ששומעים את דיוני הממשלה וחברי הכנסת החרדים שהוציאו עצמם מכלל ישראל. אבל לרגע אחד כששמעתי מהחיילים על המשמעות שהם הרגישו במילואים ועל חשיבות המשימות אותן ביצעו, קיבלתי פתאום רוח אחרת, רוח חדשה ואמונה גדולה יותר בצדקת הדרך. ואולי בעצם זה רק בגלל שהסבב הזה נגמר וחזר לי האור בעיניים.

כחצי שעה אחרי שהסתיים הטקס בכותל, מילאה פתאום קבוצה של נערים ונערות במסגרת הכנה כלשהי לצבא את רחבת הכניסה בקול שירה אדירה. במעגל קופצני ומלא אנרגיה הם שרו: "אני רוצה להיות חייל, הכי הכי הכי קרבי", צחקתי על הפער בין חיילי המילואים הבוגרים והעייפים שסיימו כאן בשמש החמה כמעט 400 יום בצבא, לנערי התיכון העליזים שחולמים על הרגע בו ילבשו את המדים וימשיכו הם את המשימה הקדושה להגן על עם ישראל. יצאתי עם הרבה תקווה לימים רגועים וקלים יותר, או לפחות לנשום אוויר ולאסוף כוחות עד לסבב הבא שעוד יגיע.