כתבתי לא מזמן על חוויותיי בשוק הכרמל, ליתר דיוק בפאב הג'דה התימני שאני יושב בו עם חברים כל שבועיים בערך. לא חשבתי לחזור לספר על השוק כל כך מהר, אבל השבוע קרה לי שם משהו שחשתי צורך לחלוק. כבר סיפרתי שעשינו לנו נוהג מאז תחילת המלחמה: להזמין לצ'ייסר כל חייל שעובר שם במדים, כדי שישב איתנו קצת, יחלוק, יספר ויצא בחזרה לדרכו בתחושה שיש עורף שמעריץ את האבק שיש לו על הנעליים.

אז ביום שישי שעבר הגעתי מוקדם והתיישבתי עם בנציון על חצי בקס ומנת קובנה. היה חם, והשוק היה ריק יחסית. אם כבר להזיע בטירוף, עדיף להזיע במזגן בקניון מאשר לצד ערימות של פטרוזיליה. לאט־לאט החלו להתמלא השולחנות לידנו. האווירה הייתה נחמדה ופה ושם עבר חייל במדים, הוזמן לשתות משהו וסיפר קצת חוויות על ג'באליה או חאן־יונס. פה ושם יוצא לנו גם להזמין צ'ייסר לתומכי לחימה או לג'ובניקים, אבל מבחינתנו כל מי שתורם למאמץ ראוי לשוט ערק או ויסקי שיעשה לו חם על הלב. ובשולחן מולנו ישבו חמישה גברתנים - שזה כמו גברים רגילים, רק שברור לך שהם מנצחים אותך במכות. משהו בהוויי שלהם שידר: "עברנו דברים די רציניים יחד".

לשעת הצהריים בשוק יש נטייה לחבר בין שולחנות: בהתחלה כל שולחן מתחיל בנפרד, אבל ככל שאחוז האלכוהול בדם עולה והמוזיקה עם הבוזוקי והמוואלים משתלטת על רחוב יומטוב, מתחילים חיבורים בין החבורות ונופלות החומות, מה שמייצר מעין חפלה של אנשים שרק הגיעו לקנות קולורבי ביחד. הדיסטנס הראשון נשבר בינינו ובין שולחן של ארבעה זוגות מבוגרים, בני שבעים בערך, כולם תימנים ותימניות חוץ מבולגרי אחד שעשה הכי הרבה רעש בשולחן וצעק עליי שבולגרים הם התימנים של אירופה.

אחר כך נשבר הדיסטנס עם השולחן מולנו: אחרי עוד כמה צ'ייסרים ושניים עופר לוי ניגש אליי אחד מהגברתנים והתיישב לידי. הוא לחץ לי יד ואמר לי בקול שהאויב לא היה רוצה לשמוע שהוא מכיר את הלל ביטון־רוזן מהערוץ, ושהוא פגש אותו לפני יציאה לפעולה בשטח, אז בוא נשלח לו תמונה ביחד. אמרתי "בכיף", צילמתי ושלחתי להלל. אחרי כמה דקות הלל החזיר לי הודעה: "ג' (השם המלא שמור במערכת) הצדיק, דבר איתו יש לו אחלה סיפור". קראתי לצדיק, ביקשתי שיבוא לשבת קצת בשולחן שלנו, וביקשתי שיספר. והוא סיפר.

הולך תמיד איתי

אני לא אוהב להיות מאלה שאומרים "אני לא יכול לספר לכם את מה שאני יודע". בדרך כלל אני גם לא יודע יותר מאף אחד אחר. אבל מתברר שישבו לידנו האיי־טים. זה היה שולחן של רמבואים שמגיעים כל אחד מיחידה מובחרת אחרת, שכולם משוטטים להם בעזה בכל מיני משימות סודיות. הוא סיפר לי במסגרת המותר על המשימות והאתגרים, ואיך כל אחד מהחמישה מגיע ממקום אחר, מכיוון אחר, מעולם אחר, ואיך הם לא הכירו לפני המלחמה ועכשיו הם חברים לחיים שמדברים המון ועושים דברים שהחשאיות יפה להם.

אחריו הגיע עוד גברתן, שקלטתי עליו שהוא לא מחובבי "הפטריוטים". הוא היה נחמד, אמר לי שהוא לא חושב כמוני אבל מעריך את מה שאני עושה ומקווה שאתרום יותר לאחדות ופחות לפילוג. בדרך כלל יש לי הרבה מה להגיד לאנשים שאומרים לי את זה, אבל הרגשתי כזאת אהבה אליו שאמרתי לו שאני מקבל ואקח לתשומת ליבי. הוא אמר תודה והרים איתי צ'ייסר.

המשכנו לדבר, ולפתע אחד מהגברתנים קפץ במהירות של ד"ר זמרי כשהיא קולטת אותי נח. הוא נבלע בין החולפים והשבים ואז נגלה ביניהם שוב, עומד ליד בחור צעיר, מחזיק צ'ייסר ביד ומדבר איתו. האינסטינקטים הלא עיתונאיים שלי גרמו לי לקפוץ אחריו ולפלס את דרכי לעברם דרך נושאי השקיות. כשהגעתי ראיתי שלבחור הצעיר שעומד מולו יש חבלות ביד אחת ופרוטזה במקום אחת הרגליים. "חברים אני מבקש קצת כבוד, עומד פה איתנו גיבור ישראל", הכריז הגברתן. הבחור שלידו נראה נרגש. הוא התחיל לספר על הפעולה שבה איבד שלושה חברים ורגל, ואני מוכן להישבע שזה היה הרגע הכי מרגש שחוויתי מאז תחילת המלחמה.

הוא דיבר בקול שקט ורועד ובמבטא אנגלוסקסי. ברחוב שררה דממה ששמורה רק לגיבורי מלחמה. לא נראה לי שמשהו הכין אותו לגברתן ונודניק שעוצרים אותו באמצע שוק הכרמל, ויחד עם רחוב שלם עוצרים לרגע את תל־אביב ושותים כל מילה כאילו הייתה חצי בירה. הוא סיים לדבר וברגע אחד רחוב שלם עזב הכול ומחא כפיים. ככה סתם, אמצע יום, גיבור, כפיים. קצת הזעתי בעיניים.

חיבקתי אותו והרמתי איתו את הצ'ייסר, אבל הוא רק השיק את הכוסית ואמר שהוא לא שותה כי הוא נוהג. הבנתם את זה? הבנאדם איבד רגל וחברים, ועדיין יש לו מספיק אחריות על הכתפיים כדי לא לשתות ולנהוג. לא יודע למה הסיפור הזה הולך איתי כבר שבועיים. הבחור היה יכול גם סתם לעבור שם, בלי שאף אחד ישים לב. אבל איזה גברתן שם לב, ואחריו רחוב שלם פתח את הלב.

בכל פעם שאני קורא ברדיו שֵם של חלל אני מבקש מהמאזינים להקדיש כמה דקות וללכת לחפש את השם בגוגל. תמיד אפשר למצוא איזה הספד יפה או משהו שלא ידעת על מישהו שלא תכיר. אבל אפשר לעשות עוד משהו: לפקוח עיניים, לחפש, לנסות ולהקדיש תשומת לב לסביבה. אולי מסתובב שם איזה גיבור שייתן לך חיבוק ויסרב לצ'ייסר. כן אני יודע, קיטש, אבל כזה שעושה טוב על הלב, והולך איתך הרבה אחר כך, גם אם יש לו פרוטזה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il