במלחמה בעזה, פעמים רבות פגשנו גבורה של חיילים בסדיר ובמילואים. אנשי ציבור ותקשורת רבים ציינו, בעיקר בחודשים הראשונים, כי "חשבנו שהדור הנוכחי הוא דור הטיקטוק, והנה מסתבר שטעינו. הוא מלא בציונות ובערכים". כמובן, הם לא התכוונו שהוא גולש בטיקטוק כל היום. הם התכוונו שזה דור חדש, שונה מהוריו, שממוקד רבות בעצמו ובחוויותיו.

עם כל ההערכה לאותם דוברים, אני מבקש לחלוק עליהם. איני סבור שהם טעו בעבר. באמת גדל בקרבנו נוער שונה מזה שהיינו, והוא בו-זמנית גם "דור הטיקטוק" וגם מלא בערכים. הערכים באים לידי ביטוי בקייטנות לילדים עם צרכים מיוחדים למשל, שכן מזה שנים אין די ילדים כאלה כדי שכל המעוניינים יוכלו לארגן עבורם קייטנות.

עם רקע זה בראש, נעבור להיום. התיכונים מקיימים מעמדי סיום שנדחו בגלל המלחמה, והגנים והיסודיים יצאו ל"חופש גדול" שהחל השבוע. חופש שבא מיד אחרי מלחמה, כאשר תשומת הלב של רובנו הייתה במקום אחר ולא בחינוכם בנחת.

החופש הגדול מאתגר את ההורים ואת התא המשפחתי בכל שנה, אך כשהוא חל מייד אחרי מלחמה קשה מול איראן, והרבה מכללי הבית התרופפו, הוא מאתגר עוד יותר.

על כן, המלצתנו הראשונה טמונה בהכרה זו. לעצור, להבין שיש קושי לצעוד אל תוך החופש הגדול, ולחשוב מה כהורה או כהורים היינו רוצים שיקרה עם ילדינו בחופש הנוכחי. זאת בעת שעלינו לזכור את הנאמר בפתיח, שהדור אחר (בעיקר בבתי ספר תיכון. בבתי ספר יסודיים זה פחות בולט) והרגליו אחרים. במקביל, בימי המלחמה כללי הבית התרופפו, והשאלה מה ברצוננו להחזיר לקדמותו כעת.

נוכח דברים אלו, צריך לשבת עם כל ילד או ילדה בנפרד, להקשיב לציפיות שלהם, לשתף בציפיות שלנו ולבנות יחד – עד כמה שאפשר – לו"ז יומי וחודשִי לחופש.

באשר לדברים שאנו שואפים אֶליהם, עלינו ליישם בראש ובראשונה את הכלל "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". עיקר תפקידנו אינו רק להציב גבולות וכללים שעיקרם איסורים, אלא להרבות באור. במילים פשוטות: לפנות זמן, אפילו שעתיים, ולצאת כעת לפיקניק משפחתי (למשל). למי שמתאים, לצאת לטיול משפחתי לשעתיים. עם כל הכבוד לחופשה המשפחתית שתכננתם, זו מתמשכת ימים ספורים בלבד, בעת שהילדים נמצאים בבית (חסרי מעש?) במשך חודשיים ויותר.

אפשר לצאת לשעה של התנדבות משפחתית ואחריה ללכת לפיצה או למשהו פשוט דומה. רוב בתי התמחוי מבינים את החשיבות של השותפות ושמחים לאפשר סיוע באריזה ובחלוקה.

רק לאחר האור אפשר גם להציב גבולות. כן, להתכנס מחדש למסגרות אשר התרופפו בימי הממ"דים. למשל: כמה שעות מסך מותרות לכל ילד? (יש להבהיר כי אמירת הילד: "אני רק צופה בגלישה של אח שלי" נכללת אף היא בסך שעות הצפייה המותרות לו…). שעות מסך שכוללות גם שהייה אצל חבר וצפייה שם. בכלל, כדאי לעמול כדי לבנות עניין בתחומים אחרים, כמו קריאה או משחק ולהשתחרר מהדפוס (שלנו!) שרואה את המסך כשמטרף אין-סופי.

כאן, אני מציע ליצור סוג של בנק, אך לא של כסף אלא של זמן. היות שלפעמים הילד נמצא באמצע משחק או באמצע סרט, מומלץ להקצות לו שעה נוספת בשבוע, ושיקבע בעצמו מתי לנצלה.

סוף דבר, עם יציאתה של המערכת הפורמלית לחופשה, עלינו לזכור כי האחריות על חינוך ילדינו עוברת לגמרי אלינו. זו עשויה להיות הזדמנות לבנייה חינוכית ומשפחתית נפלאה. הדור הצעיר, אחיהם של אלה שהוכיחו את ערכיהם במלחמה, ממתין לנו כעת בבית. לא רק כדי שנציב לו גבולות, אלא כדי שנראה לו שאנו מאמינים בו ורוצים לבנות איתו את הקיץ הזה יחד, מתוך השקעה ואמונה.