פיטוריו של היועץ לביטחון לאומי האמריקני מייקל וולץ, ומינויו המיידי לשגריר ארה"ב באו"ם, מעידים על מתחים עמוקים בממשל טראמפ. הסיבה לרצף המהלכים הזה היא לכאורה הוספת העיתונאי ג'פרי גולדברג לקבוצת שיחה סודית ביישומון סיגנל, שעסקה בתכנון מבצע צבאי רגיש בתימן.

אולם נראה כי בצד פרשת "סיגנלגייט", למתחים אידיאולוגיים בתוך הממשל היה משקל מרכזי בפיטורים אלו. עמדתו הניצית של וולץ כלפי איראן, שכללה שיחות תיאום לא מורשות עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנוגע למתווים צבאיים, התנגשה עם דעתו של הנשיא טראמפ, הדוגל בפתרונות דיפלומטיים. מהלכיו של טראמפ מלמדים כי הממשל לא עומד לבלום את איראן בדרך לארסנל גרעיני. ישראל והעם היהודי יכולים להסתמך כעת רק על עצמם.

מאחורי צעדיו של נשיא ארה"ב עומדים שיקולים כלכליים, פוליטיים, גיאו־אסטרטגיים ודיפלומטיים כבדי משקל, שדוחפים אותו לוויתורים מול איראן. אולם הסיבה המרכזית לעמדותיו היא בכלל אלקטורלית: תמיכה בישראל וביהודים כבר לא מביאה ניצחונות בבחירות בארה"ב.

בצד השמאלי של המפה, הזרם המרכזי הדמוקרטי, שהיה תומך מובהק של הציונות, הולך ומתפוגג. הדור הצעיר של הבוחרים ושל הפעילים שם מתעניין יותר במחירי הקפה בסטארבקס מאשר בהיסטוריה המקראית או בזיכרון השואה. אמריקה האופטימית והפטריוטית של המאה העשרים – זו שהאמינה בחירות, בגורל כמעט דתי, וביכולתה לקלוט בני גזעים ודתות שונות – הולכת ונעלמת. ארצות הברית נעשית דומה יותר ויותר לאירופה היבשתית שלפני מאה שנה.

ראש ממשלת ישראל ניצב כעת בפני בחירה קשה: להבליג על מרוץ האייתוללות בדרך למלחמה גרעינית, או להסתכן באובדן התמיכה האמריקנית. ללא סיוע לוגיסטי וצבאי מצד ארה"ב, תקיפה קונבנציונלית של ישראל באיראן לא תצלח. במקרה הטוב היא תעכב את תוכנית הגרעין האיראנית לזמן מוגבל; במקרה הגרוע היא תוביל למשבר כלכלי עולמי שעשוי לעורר אנטגוניזם כלפי ישראל אפילו בקרב אמריקנים מתונים.

אם ישראל תיזום תקיפה נגד איראן, ממשל טראמפ לא יהסס להאשים אותה בקשיים הכלכליים שייווצרו, ובעיקר בסגירת מצרי הורמוז. לפוליטיקאי שטען שמהגרים מהאיטי אוכלים כלבים ושאתלטים טרנסג'נדרים הורסים את נשמתה של אמריקה, האשמת הציונים בכישלונותיו שלו היא אך טבעית.

הלקח המרכזי של 7 באוקטובר הוא שאנטי־ציונות הפכה לנכס פוליטי רווחי באמריקה של המאה ה־21. טיפוסים כמו טאקר קרלסון, קנדס אוונס ואלכסנדריה אוקסיו־קורטז התקיימו תמיד. אלא שבעבר, באמריקה שהכרתי לפני 25 שנה, עוינותם ליהודים הייתה מוצנעת. היום האנטישמיות מנצחת בבחירות במישיגן, ומשפיעה על בחירת מועמדים לסגנות הנשיאות.

אפילו הנצרות האוונגליסטית – מבצר של פילושמיות אמריקנית עד לא מכבר – שותקת להחריד נוכח התקפות על יהודי אמריקה. נדמה כי ציונים נוצרים שמחים לראות יהודים נלחמים בפלשתים בארץ ישראל, אך פחות אוהדים את היהודים שתומכים במפלגה הדמוקרטית ובזכויות הפלות והומוסקסואלים.

האנטי־ציונות עשויה אף להבטיח לטראמפ ניצחון רפובליקני בבחירות האמצע. אם ישראל תמרוד במדיניות הפייסנות שלו ותתקוף מתקני גרעין באיראן, חיתוך הסיוע האמריקני לישראל יהיה מהלך אהוד בימין וגם בשמאל. היום שבו אנטי־ציונות תבטיח את ניצחונו של טראמפ יהיה היום שבו יהדות אמריקה תבין לאן הספינה האמריקנית מפליגה, ותביא איתה לגל עלייה המוני.

ראש ממשלת ישראל צריך לנצל את חלון ההזדמנויות המצומצם הזה, ולפעול להפלת שלטון האייתוללות – גם אם פירוש הדבר להתעמת עם רצונו של הנשיא דונלד טראמפ. נשק גרעיני טקטי שישמיד אזור לא מיושב באיראן, מלווה בקמפיין תקשורתי מאורגן היטב שידרבן את ההמונים האיראנים, יכול להבטיח הצלחה. אם עלי חמינאי, האגגי של המאה ה־21, יסרב להכריז על בחירות דמוקרטיות אמיתיות בתוך שלושים יום, על העם האיראני לפרוץ לבסיסי משמרות המהפכה במקום לדחוף את ישראל להחריב את קום – חממת הרעיונות העמלקיים של האיתוללות. לאחר שישראל תפיל את התיאוקרטיה האיראנית ללא שפיכות דמים וללא העלאת מחירי הדלק בתחנות הדלק באמריקה, העולם כולו יהיה מאושר ובטוח יותר.

רפאל קסטרו מרטינז הוא אנליסט פוליטי המתגורר בברלין, איטלקי בן נח, בוגר אוניברסיטת ייל והאוניברסיטה העברית