“אצל עם ישראל זו תמיד עסקת חבילה: רווח והצלה באים ליהודים בצד סכנה גדולה ומחירים אדירים", אמר לי לפני יותר משנה הרב דורון פרץ, יו"ר המזרחי העולמי ואביו של דניאל פרץ הי"ד, מפקד טנק שנהרג כשלחם במחבלי חמאס באזור נחל־עוז. נפגשתי איתו לקראת שבת זכור, כדי להבין איך חוגגים עד דלא ידע נוכח הנסיבות הקשות, כשבנו עוד נחשב חטוף. באותו השבוע, לפני שנה בדיוק, התבשרה המשפחה כי דניאל נהרג כבר ביום המתקפה. גופתו עדיין מוחזקת בעזה.
"המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות בלתי אפשרי מבחינה רגשית, אבל הוא שיקוף מדויק של הגורל היהודי", הוסיף הרב פרץ. "החיבור הזה בנוי על הדפוס של תענית אסתר הסמוכה לפורים, ותענית בכורות הצמודה לחג הפסח: הגאולה אף פעם לא מנותקת מהאתגרים שעם ישראל עומד בפניהם. להפך, היא נובעת מהם. האיום הנורא של השמדת עם ישראל הוא חלק אינטגרלי מגאולת ישראל. דווקא רגע לפני חגיגת ונהפוך הוא, אנחנו נדרשים לזכור את המצוקה. י"ג באדר הוא התאריך שבו הייתה אמורה להתממש תוכנית חסרת תקדים: להשמיד, להרוג ולאבד בני עם אחד, ביום אחד, ב־127 מדינות – גברים, נשים וטף. אנחנו צמים כדי לזכור את המהפך מיגון לשמחה, לזכור שאין ייאוש בעולם כלל".
נראה כי מאז השיחה ההיא השתנו פני הדברים ולא השתנה דבר. שרשרת האירועים שהחלה בצהרי הביפרים בלבנון והמשיכה בחיסול בכירי חיזבאללה וחמאס הזרימה חמצן לריאות הנפש הלאומית, אולם בעזה עדיין מוחזקים חטופים, חמאס שב למעוזיו ורוחות מלחמה מנשבות כאן גם באביב השני למלחמת הקיום השנית. ובתוך כך, השנה וחצי האחרונות ניפקו סדרת ביטויי אמונה לא רק מצד המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, אלא גם מצד החטופים עצמם – ואפילו כשהיו מוחזקים במקום ובזמן החשוכים ביותר שניתן להעלות על הדעת. משפחות נאחזו בתקווה ובאמונה, בין השאר בדמות הכנסת ספרי תורה, טקסי הפרשת חלה ותפילות המוניות; חטופים הצליחו לשמר את מסורת ישראל סבא במינימום תנאים ובמקסימום עוז רוח. ואת הרוח הזאת בדיוק יש מי שמבקשים לשבור.
קשה להאמין, אבל עוד בטרם מלאו חודש ימים לשובן של התצפיתניות ושאר המשוחררים בעסקת ינואר־פברואר 2025, וכבר כמה מהם הפכו ליעדי תקיפה של הנאורים והנכונים, אלה שעד לפני רגע זעקו להשיב אותם בכל מחיר. הבקשות של אגם ברגר ואמה לנסות לשמור שבת, סיפורי הניסים הקטנים שסופרו בראיונות, ואפילו התפילות הקצרות שהפכו לחלק מחייהם של כמה מהשבים שמעולם לא העלו על דל שפתם קבלת עול מלכות שמיים – כל אלה עולים כעת על הגריל, גם אם בינתיים בווליום נמוך. במשחק הריאליטי הפסיכוטי שחמאס אילץ אותנו להיכנס אליו, יש מי שהתבלבלו קצת והפכו גם את החטופים המעונים לכוכבי תוכנית הישרדות מעוותת, ש־15 דקות התהילה שלהם הולכות ואוזלות בשעון החול, גרגר אחר גרגר.
מיום היוולדה, הנאורות המתקדמת התייחסה לעצמה כאל גזע עליון מבריק ויודע כול, והפנתה בוז מופגן לברברים שחושבים וחשים אחרת. קרל מרקס קרא לדת "אופיום להמונים", ליאור שליין וחברים קוראים לאמונה בא־ל "חבר דמיוני". בשם הליברליות המכילה והחומלת – שמסוגלת להרחיב את ההגדרות המגדריות עד לקצה גבול הביולוגיה ומעבר לו; שמאמינה שלכל אחד יש זכות לבחור את אורחות חייו ככל העולה על רוחו – קול השמרנות מושתק ונדחק אל מחוץ לגבולות ההיגיון הבריא. ובכן, ראוי שבעלי תפיסת "החבר הדמיוני" יזכרו: זה שאתה עיוור לא אומר שאין אור בעולם. זה שאתה חירש לא אומר שאין מה לשמוע. כמו חוש מוזיקלי או אוריינות מתמטית, יש דברים שזר לא יבין. יהיו שיצליחו לקלוט כמה צלילים, יהיו שישרבטו משוואה לצורך בחינת בגרות, אבל רק בעלי החוש או הפתיחות לז'אנר יגיעו לקומת מוצרט או פרמה.
אפשר להבין את הקושי להתחבר לאמונה תמימה כשהרוע עומד מולך בלי מסכות ובלי להתנצל, וכשהפתרון המלא לא נראה באופק. מתקפת הטרור והימים הקשים שבאו ובאים בעקבותיה טלטלו לא רק את האמונה באדם, אלא גם את האמונה באל ובקשר שלו עִם העַם הנבחר, שכמו נקלע לעוד לופ היסטורי נטול שביל בריחה שמוביל בוודאות לנקודת סוף טוב בריאה. מי שלא ניהל שום שיח מול הקב"ה בשנה וחצי האחרונות, או שהוא חסיד שוטה או שהוא אתאיסט. אי אפשר להיקלע לספר דברי הימים הללו בלי לזרוק איזו הערה כלפי שמיא, איזו שאלה עמוקה על טיבה של התקופה. מה שמבדיל בין המאמינים ובין מי ששמים אותם ללעג (ולאו דווקא הבלתי מאמינים כולם) הוא היכולת לזהות בתוך החור השחור הזה, שנקלענו אליו שלא בטובתנו, את נקודות האור שמסמנות דרך של חיים ותקווה.
כפי שדייק הרב דורון, העצב אינו מנוגד לשמחה, הוא חלק ממנה. בכל תולדות עם ישראל, שום שמחה לאומית לא הגיעה ללא מחיר וללא מאמץ. רק פרספקטיבה היסטורית אפשרה להפוך ימי אבל ליום טוב, יגון לשמחה. אלא שפרספקטיבה היסטורית היא תמונת ראי של תפיסת הכאן ועכשיו. עכשוויסט מצוי לא מסוגל לשאת את העובדה שהאמונה יוצרת חיבור חזק בין סמוטריץ' וסטרוק, שהתנגדו לעסקה עם השטן, ובין החטופים. הוא לא מבין איך ייתכן שמישהו שמעדיף ללכת לדבר לקיר בכותל מאשר לצרוח על ראש הממשלה. איך מישהו מסוגל לומר תודה לא־לוהים על השחרור, בלי לשבור מולו את הכלים על החטיפה. לך תסביר שמרנות ליברלית לליברל קנאי. לך תסביר אמונה. בסופו של דבר, תולדות עם ישראל מגלות לנו שבשׁורות הסיום של סיפור חשוך למדי, ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. כן תהיה לנו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
