האם בגד הוא דבר טפל, חיצוני, המכסה על הפְּנים ומסתיר אותו, דבר־מה המאפשר במהותו בגידה? או שמא הבגד הוא ביטוי עמוק של הפנימיות, המאפשר להוציא אותה אל החוץ ובכך להגשים אותה במציאות?
השניוּת סביב שאלת הלבוש מלווה את התרבות האנושית מראשיתה, מעלי התאנה הקמאיים שכיסו את ערוות אדם וחוה בגן העדן, והתגלותו השיכורה־מרדנית של נח בתוך אוהלו, ברגע ייסוד העולם החדש שאחרי המבול. גם אפלטון, המנסה לשרטט את החברה המופתית ב"פוליטיאה" שלו, מתנודד בין קוטב העירום במדינה הרזה ובין קוטב לבושי הפאר במדינה התפוחה.
הרושם הכללי הוא שברוב המקורות הללו היחס לבגדים הוא שלילי ביסודו: בסיפור גן העדן, אדם וחוה התלבשו בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת. כלומר, אילו היו הולכים ישר כפי שעשאם הא־לוהים, היינו כולנו הולכים בעירום עד עצם היום הזה. הרמב"ם (מורה נבוכים א, ב) רואה בגילויו של אדם את גנות העירום ביטוי לירידה מרמתו הנעלה, המבוססת על הבינאריות שבין אמת לשקר, אל רמה נחותה יותר, יצרית ורגשנית, המבוססת על הבינאריות שבין טוב לרע, או בין נאה למגונה.
נדמה שפרשתנו הולכת בנתיב אחר בשאלה הזו. כאן הבגדים לא רק שאינם מבטאים ירידה ממדרגה, כי אם אדרבה, הם מתוארים ככלים לכניסה אל הקודש:
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי… וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי.
הבגד אינו נתפס כאן כמה שמסתיר את התוך, אלא כנותן לו כיוון. כאן הבגד הוא שעושה את האדם. הבגדים שילבשו אהרן ובניו הם המקדשים אותם לכהונה, "וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". כך גם נפסק להלכה (משנה מגילה א, ט ועוד) כי בהיעדר שמן המשחה, הכהן מתמנה לעבודתו באמצעות לבישת הבגדים. מה משמעות יחס מאדיר זה אל פאר הבגדים? האין סיפור גן־עדן מלמדנו שהבגד מבטא דווקא התרחקות של אדם מן האלוהים?
גן עדן חלופי
נראה שאפשר להצביע על גרסה אחרת לסיפור גן־עדן, שבה פאר הבגדים והתכשיטים איננו קשור בהידרדרותו של האדם, אלא אדרבה, האדם מתפאר בהם בגן העדן עצמו. בספר יחזקאל מופיע הדהוד רב־משמעות לגרסה אפשרית זו, דרך חיזיון על נפילת מלך צור, המדומה לאותו אדם בגן עדן:
בְּעֵדֶן גַּן אֱ־לֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ – אֹדֶם פִּטְדָה וְיַהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֶה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב… בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ (יחזקאל כח, יג).
מלך צור מדומה כאן לאדם בגן־עדן דווקא בכך שהוא עטור בתכשיטים ואבני חן, ובאופן מפתיע אלו אותם אבני חן המשובצות בחושן של הכהן הגדול. גם הפסוק הבא מהדהד את כלי המשכן מכאן, ומנגיד אליהם את סיפור גן עדן מכאן:
אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱ־לֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ.
בעוד שבסיפור בבראשית, הכרובים הם המכשולים המוצבים בפתח הגן למנוע את חזרת האדם לגן העדן לאחר גירושו, כאן אותו אדם עצמו מתואר בתור הכרוב. להט החרב המתהפכת, המוצבת מחוץ לגן, מוחלפת כאן באבני הקודש הפזורות בתוך הגן, והאדם פוסע מעדנות בינותם. ואילו המילים "כְּרוּב… הַסּוֹכֵךְ" זורקות אותנו לשני הכרובים הסוככים בכנפיהם את הכפורת – כשפניהם פונות פנימה, איש אל אחיו באהבה ורעות, ואינן מזרות אימה החוצה למנוע מהאדם להיכנס.
מה משמעות הבדל זה? ייתכן שיש כאן שתי תפיסות חלופיות בדבר היחס לתרבות האנושית. את זו של ספר בראשית נוכל לתאר כתפיסה רומנטית ביסודה, שבה מצב גן העדן קשור בחיים פשוטים וחסרי עידון, הקרובים אל הטבע. באותו רגע שבו האדם משיג דעת ומתחיל להתלבש, הוא כבר גורש מגן העדן הבראשיתי. הכרובים, שלפי השערה מקובלת היו בעלי צורת שור, מסמלים אולי את תהליך ביות בעלי החיים ורתימתם ליצירת התרבות האנושית. תרבות זו נתפסת כצועדת יד ביד עם החרב המלהטת, המונעת מהאדם את מציאות גן העדן. אכן, לפנינו הערכה שלילית לתרבות.
בסיפור השני, זה שניתן לשחזר מהמיזוג בין ספר יחזקאל לסיפור המשכן וכליו, מופיע יחס שונה ואף הפוך לתרבות האנושית. כאן האדם מסב בגן העדן דווקא בזכות שכיות החן המקיפות אותו ומסוככות עליו. כאן הכרובים אינם מונעים את כניסתו לגן, אלא הם הם חיי הגן. וכי מה היה אדם ללא התרבות האנושית? יצור חלש וחסר אונים, שחייו קצרים ועלובים. לעומת הגישה הרומנטית, כאן מופיעה גישה קלאסית לתרבות: התרבות היא שמעניקה לחיי האדם את ערכם הייחודי, מבדילתו משאר יצורי הטבע ומרוממת אותם מעליו. "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱ־לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ".
בין כהן לנביא
ואולי אין זה מפתיע שבפרשות אלה דווקא הכהן, ולא הנביא, הוא זה שסביבו נארגת מסכת זו של שיר ההלל לתרבות, מי שלבוש בבגדי כבוד ותפארת ומשרת את האל בכלי יקר וחן. לעומת הנביא הפורש אל המדבר כדי לפגוש את האל, מבטא יחס שלילי וחשדני ביסודו לתרבות ולחברה האנושיות, וחותר להבקיע אל מעבר לחומר (כמשה המכה בסלע ופורש מן האישה) – הכהן, שהוא גם איש משפחה המוריש כהונתו לבניו אחריו, עובד את האל במקדש השוכן בתוך בני ישראל, ומבצע את עבודת הקודש שלו דווקא בחומר עצמו – באמצעות כלי ובגדי הקודש, הקטרת הקטורת והקרבת בעלי החיים.
לעומת תפיסה טרנסצנדנטית ביסודה של הנביא, הרואה את האל כמצוי מעל ומעבר לעולם, הכהן מבטא תפיסה אימננטית יותר, הרואה את האלוהות בתוככי העולם והדברים, הרוח הגדולה השוכנת בכול. לעומת "איה מקום כבודו" – "כבודו מלא עולם". וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים
