לאורי אורבך, שבשבוע הבא ימלאו עשר שנים לפטירתו, היה כישרון נדיר למטבעות לשון. לצד הקריאה הידועה "הטובים לתקשורת", נדמה לי שחידושו העיקרי הוא הביטוי "דתי נורמלי". זה ביטוי נועז, משום שהוא בעצם אומר שיש כנראה יותר מדי דתיים שאינם נורמליים.
כדאי לשים לב ששום פובליציסט חילוני עוד לא קרא לשמירה על חילוניות נורמלית. החילוני נתפס מעצם מהותי כשואף לנורמליות, לגישה רציונלית, מפוכחת ומדודה. אם הוא סוטה מכך, הבעיה היא באישיותו הפרטית ולא בזהותו החילונית. אבל בזהות הדתית יש כנראה בעיה מהותית, שעלולה למשוך את בעליה להתנהלות בלתי נורמלית.
למרות הביקורת העצמית הרבה שיש בביטוי הזה, הוא זכה לאהדה גדולה, עד שאפילו הפך לכותרת קובץ מאמריו של אורי, שיצא לאור כשלוש שנים לאחר פטירתו.
ראוי אפוא לתהות: למה התכוון המשורר? דומה שקשה להכחיש את העובדה שיש בחיים הדתיים – במיוחד אלה המבוססים על הלכה – פוטנציאל לא מבוטל לשיגעון. מקצועני הפסיכולוגיה בימינו יכנו זאת "או־סי־די הלכה".
כשאורבך טבע את הביטוי, הוא כנראה התייחס בעיקר להיבט הזה, העוסק בהתנהלות היומיום של דתיים מסוג מסוים – בעיקר כאלה העוטים על עצמם, ומבקשים לא פעם גם לעטות על סביבתם, עוד ועוד חומרות בענייני צניעות או בדיני רכילות ולשון הרע, עד שאינם מסוגלים לנהל שיחה אנושית נורמלית או להיראות כאנשים מן היישוב.
ודוק: העיקרון של "דתיות נורמלית" אינו הלכתי. בשפה דתית שכולה הלכתית הוא איננו יכול לעמוד בכלל. אבל טביעת הביטוי, קל וחומר האהדה שזכה לה, מעידות כאלף עדים שגם בחברה הדתית יש רבים שאינם מעוניינים להעניק להלכה בלעדיות בעיצוב עולמם. הם מאמצים בפועל, בלי שיכירו את המקור, את אמרתו של הרב מרדכי קפלן, שקרא לתת להלכה קול, אבל לא וטו (a vote, but not a veto). ההלכה היא רכיב חשוב בעולמם של הדתיים הנורמלים, אבל השיקול העל־הלכתי, האנושי, הוא המכריע: כיצד נפעל כדתיים שמסוגלים להרגיש, וגם להיראות בפני אחרים כנורמלים?
בשנים שחלפו מאז שטבע אורבך את הביטוי, התרחבה משמעותו הרבה מעבר לסוגיה של חיי היומיום. כיום חשיבותו בולטת דווקא בתחום הציבורי, כאשר הדתיות מזוהה יותר ויותר עם התנהלות הזויה ולא רציונלית, עד כדי סיכון חיים.
הנה כמה דוגמאות מהחודשים האחרונים: ריבוי המקרים של תמהונים, בעיקר חסידי ברסלב, המבקשים להיכנס לקבר יוסף ללא אישור וללא ליווי, ולאחרונה גם לקבר חדש – "קבר רב אשי" בגבול לבנון; השאיפה המוצהרת לנצל את הכאוס המזרח־תיכוני החדש לא רק כדי להתיישב מחדש בעזה, אלא גם כדי לחזור לנחלת אבות בסוריה ובלבנון; ויש החולמים גם על חזרה לנהר פרת, ועל בנייה קרובה של בית המקדש.
אפילו הדיבורים על "ניסי 7 באוקטובר" – גם בהנחה נקודתית שציצית וטלית הצילו לוחמים ממוות, וגם בהנחה כוללת יותר ש־7 באוקטובר הוא נס משום שהביא למכה קשה לחמאס, לחיזבאללה ולמשטר הסורי – הפ בגדר חרפה לכל אדם המבקש להיחשב "נורמלי". דיבורים כאלה שקולים להגדרת השואה כנס שאִפשר את הקמת המדינה, או אפילו על נס של הצלת משפחה פרטנית בימי השואה. "נס" 7 באוקטובר הביא איתו גם קרוב לאלפיים קורבנות, ועוד אלפי פצועים בגוף ובנפש שיישאו איתם את מחיר "הנס" עד יומם האחרון. גם הדיבור על נס שאירע לאדם משום שלבש ציצית או טלית הוא ביזיון, משום שבצד מי שזכו ל"נס" כזה יש רבים מאוד שלבשו ציצית ולא זכו לשום נס.
הנה כלל אצבע פשוט למי שרוצים לשלב בין אמונה דתית לנורמליות אנושית: שיקולי המדיניות חייבים להיות אך ורק רציונליים, לא שונים במאומה מאלה של אדם חילוני. כל מדיניות שאחד מטיעוניה הוא הסתמכות על עזרת שמיים פסולה מניה וביה.
השיקול הרציונלי, שחיוני גם בחיינו האישיים, חייב להיות מובנה בחיינו הלאומיים. אדרבה, הזהירות בחיי הכלל חייבת להיות אפילו גבוהה יותר מחיי הפרט. רק משנקבעה מדיניות רציונלית יש רשות לצרף למדיניות גם תפילה לבורא עולם שיסייע בהצלחתה.
