שני תהליכים דרמטיים מתקדמים במקביל למסלול התנגשות. בממד המיידי, שלב א' של עסקת החטופים צועד לקראת סיומו. אם בתחילה היה מי שפעל להאריך אותו, כעת ראש הממשלה ושלוחיו מנסים דווקא לקצר אותו, אולי נוכח השיח הציבורי הנוקב, וריאליטי החטופים שמותח עד הקצה את עצביה המתוחים של החברה הישראלית. עם סיום השלב הראשון יהיה צורך להכריע: ממשיכים לשלב ב׳ או חוזרים ללחימה?
ואולם מתחת לפני השטח, שאלה נוספת מתקרבת לרגע ההכרעה: חוק הגיוס. שר הביטחון הוחלף, הרמטכ"ל פרש, וכעת ההחלטות הקריטיות ממתינות לישראל כ"ץ ולאייל זמיר, שיצטרכו לנווט בין צורכי הביטחון הדחופים ובין הצורך הפוליטי לשמר את יציבות הממשלה.
המאבק על חוק הגיוס חרג מזמן משאלה של שוויון בנטל, והפך לצומת קריטי שמתנגשים בו צורכי הביטחון, יציבות הכלכלה והמבנה החברתי של ישראל. אם עד 7 באוקטובר היו מי שהציעו לוותר על הצעירים החרדים בצה"ל כדי לקדם את השתלבותם בשוק העבודה, המלחמה יצרה או שמא חשפה מציאות חדשה: צה"ל זקוק נואשות לכוח אדם נוסף. לפי נתוני הצבא, המציאות הביטחונית מחייבת להגדיל את סדרי הכוחות בכ־10 עד 20 אלף חיילים נוספים כדי לאפשר לצה"ל לעמוד במשימותיו.
ההישענות המתמשכת על חיילי המילואים הפכה לנטל כלכלי כבד מנשוא. אלה אנשים שבחייהם האזרחיים הם מהנדסים, מורים, עורכי דין, בעלי עסקים וכן הלאה, והיעדרותם המצטברת ממקום העבודה ומהעסק פוגעת עמוקות במשק כולו. אגף תקציבים שלח השבוע ליועמ"שית ועדת חוץ וביטחון מסמך ובו עמדתו בנושא סנקציות כלכליות במסגרת חוק הגיוס. במסמך מזהירים באוצר שהמשך המצב הנוכחי שבו משרתי המילואים ממלאים את החסר במקום חיילי חובה, יעלה מיליארדי שקלים בשנה, ישחק את כוח העבודה ויפגע בצמיחה. הכלכלה הישראלית נפגעת לא רק כאשר הצעירים החרדים נשארים מחוץ לשוק העבודה, אלא גם כאשר הם נמנעים מלהתגייס ומאלצים את צה"ל לגייס במקומם מילואימניקים מבוגרים ולתלוש אותם ממשפחותיהם וממקומות העבודה שלהם.
גם אם מסתכלים על העניין דרך "החור של הגרוש", העלות של חייל מילואים לקופת המדינה גבוהה באופן משמעותי מהעלות של חייל בשירות חובה. חייל מילואים שנדרש לעזוב קריירה ומשפחה מקבל תגמול בגובה הכנסתו, והעלות הכלכלית החודשית שלו, כולל כל הלוגיסטיקה סביב חיולו, עומדת על כ־50 אלף שקלים. לצד העלות המשקית יש כמובן עלות אישית לא מבוטלת, שתחת אילוצי המלחמה ורוח ההתנדבות וההתגייסות של המילואימניקים ומשפחותיהם – נדחקה הצידה במידה רבה. רבים מהם עלולים לשלם מחיר תעסוקתי, מול מעסיקים שיעדיפו להימנע מהעסקת עובד שצפוי להיעדר לפרקי זמן ממושכים.
החלופה היחידה היא הרחבת שירות החובה, שגם תאפשר לצה"ל להתמודד עם משימותיו וגם תעלה הרבה פחות למערכת הביטחון ולמשק. חייל חובה אחד משחרר למעשה 12 חיילי מילואים, שישרתו כל אחד חודש במילואים.
חובות וזכויות
היבט כלכלי נוסף של סוגיית הגיוס נובע מהשפעת ההסדרים החדשים שיאושרו על הצעירים החרדים עצמם. במצב הנוכחי, מי שלומד בישיבה מקבל דחיית שירות עד "גיל הפטור", 26. המשמעות הייתה שצעיר חרדי נדרש לשהות מלאה בתוך הישיבה, בלי לימודים מקצועיים או אקדמיים ובלי לעבוד לפרנסתו, סמוך לגמרי על שולחנם של הרבנים, עד השלב שבו הוא שבוי לחלוטין בתוך העולם החרדי: בן 26, בעל משפחה, ללא מקצוע. מנגד, המשמעות של עזיבת העולם הזה בגיל מוקדם יותר הייתה חובת גיוס מיידית, שעדיין נתפסת בעולם החרדי כטאבו, נאהב את זה או לא. לפיכך, התפיסה שרווחה שנים רבות במסדרונות האוצר תמכה בהורדת גיל הפטור למשהו שבין 21 ל־23. כך שצעיר חרדי יוכל לעזוב את הישיבה בגיל שבו הוא יכול עדיין לרכוש מקצוע. בלי חרב הגיוס, זה כנראה מה שצעירים חרדים רבים היו עושים.
המציאות החדשה, פוסט 7 באוקטובר, טרפה את הקלפים גם בסוגיה הזו, אבל הצורך החיוני להכניס את הצעירים החרדים לשוק העבודה לא נעלם לשום מקום, ולמעשה אף גבר, שכן הצורך לממן את הוצאות הביטחון הגוברות מחייב את המדינה לפעול בכל דרך להגדלת הכנסותיה. ואולם במקום לבחור במסלול שמלכד בין צורכי הביטחון לצורכי הכלכלה, מתווה הגיוס בגרסתו הנוכחית מנסה להלך בין הטיפות, לגייס מספיק חרדים כדי לענות במידת מה על צורכי צה"ל ובעיקר על צורכיה של המערכת הפוליטית, אבל מבלי לשנות את המשוואה העיקרית ואת מנגנוני השליטה של ההנהגה החרדית על צעיריה. להפך, ההצעה משמרת את המנגנון המזיק של גיל הפטור שלא הביא להגדלת היקפי הגיוס עד כה, ורק מנע מהצעירים החרדים להתקדם כלכלית.
אחד האתגרים הגדולים לכלכלה הישראלית הוא ההשתתפות הנמוכה של גברים חרדים בעולם התעסוקה. שיעורי התעסוקה הנוכחיים שלהם נעים סביב 54%, לאחר שיפור קל שנצפה בשנים האחרונות ואולי מעיד על מגמה. ואולם הבעיה העיקרית הייתה ונשארה פריון העבודה. גם גברים חרדים שיוצאים לעבוד עושים זאת בהיקפים נמוכים ובשכר נמוך, בעיקר משום שהם נכנסים לעולם העבודה בשלב מאוחר ונטולי השכלה. שימור מנגנון גיל הפטור ממשיך את אותה מגמה, ומטיל "משקולת כבדה על יכולתם של גברים חרדים להשתלב בשוק העבודה", כפי שתואר באותו מסמך של אגף תקציבים, שעליו חתום יוגב גרדוס, ראש האגף. גיל פטור גבוה עלול גם לגרום למתגייסים לדחות את שירותם כך שאם יצטרכו להתגייס הדבר יקרה בגיל מבוגר, כשהתרומה שלהם למערך הלוחם – שם הם נדרשים יותר מכול – תהיה שולית.
הכלכלה נפגעת לא רק כשהצעירים החרדים נשארים מחוץ לשוק העבודה, אלא גם כשצה"ל נאלץ לגייס במקומם מילואימניקים מבוגרים
מוקד הוויכוח העיקרי בחוק הגיוס המוצע הוא שאלת הסנקציות האישיות. הן נעדרות מהגרסה הנוכחית של החוק, אולם ח"כ יולי אדלשטיין למשל, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, טוען שהן ייכללו בו. סנקציות הן כלי שמטרתו להניע אנשים לפעולה מסוימת ולשנות את התנהגותם בכיוון רצוי. אם בתחילת המלחמה הובעה איזו תקווה שהחברה החרדית תבין את גודל השעה, תביע נכונות להשתתף בברית הדמים ותקבל על עצמה שינוי מסוים, הזמן שחלף מאז הוכיח שזו הייתה תקוות שווא. ככל שאכן מתחולל שינוי מסוים, הוא מצומצם ביותר. שינוי כזה עומד בניגוד גמור לאינטרסים של המנהיגות החרדית. הרבנים, הפוליטיקאים והעסקנים החרדים מעוניינים להשאיר את הצעירים החרדים סגורים בישיבות, ומתנגדים לכל צעד שעלול להוציא אותם משם. הדרך לשינוי הייתה ונותרה אחת ויחידה – לעקוף את ההנהגה ולפנות ישירות אל הצעירים: תתגייסו לצה"ל או שתישאו במחירים; תהיו חלק מהחובות, או שלא תהיו זכאים לזכויות. אפשר לא להתגייס, אבל לא כשאתה מקבל מהמדינה כסף והטבות למחייתך הבסיסית ביותר.
השינוי לא יבוא מבפנים
הדיון הפוליטי סביב חוק הגיוס שבוי בין לחצים מפלגתיים, אבל השאלה האמיתית היא עד כמה המדינה מוכנה להשתמש בכלים כלכליים כדי לשנות את המציאות. האם היא תמשיך להתייחס לציבור החרדי כמקשה אחת ולהסתמך על תקוות ריקות לשינוי מבפנים, או שתאמץ מדיניות של תמריצים וסנקציות שיאלצו את ההנהגה החרדית להתמודד עם המציאות החדשה?
ככל שהמדינה תמשיך לפעול בדרך של הצבת יעדי גיוס קולקטיביים ללא צעדים אישיים, המשמעות היא שממשיכים להתייחס לחברה החרדית כמקשה אחת שפועלת באופן אחיד. במציאות כזו, המעשה הרציונלי מצד צעיר חרדי היא לשבת בשקט ולראות אם יש מספיק צעירים אחרים שיתגייסו ויגאלו אותו מהצורך לעשות את הצעד המורכב, שבסתר ליבו הוא אולי היה מעוניין לעשותו. במקום זאת יש להתייחס לצעירים החרדים כאל אינדיווידואלים שאחראים למעשיהם, ורשאים לבחור בעצמם אם לציית לחוק ולהתייצב לשירות האומה, או לשאת במחיר אי הציות. הדרך היחידה לגרום לצעיר חרדי לשלם את הסנקציה החברתית שהגיוס יגבה ממנו, היא להציב מולה סנקציה אחרת. זה לא נעים, לא יפה, אבל זה כנראה הדבר היחיד שיעבוד.
בין ההטבות שבמשרד האוצר מציעים למנוע ממי שיסרבו להתגייס: סבסוד מעונות היום, הקצבה שניתנת לאברכים בישיבות ובכוללים, וההנחה בדמי הביטוח הלאומי לתלמידי מוסדות תורניים. הטבות נוספות שיש להן משקל משמעותי במשקי הבית החרדיים הן סבסוד הדיור (תוכניות מחיר למשתכן לגלגוליהן), הנחות בתשלומי ארנונה, סבסוד צהרונים וקצבאות נוספות.
יש מי שמתעקשים להמשיך ולהאמין שבניגוד לחברות אנושיות אחרות, דרך החיים החרדית חסינה להשפעות כלכליות. בעבורם אני מבקשת להציג שני מנגנונים חדישים ששמם "קנס" ו"משכורת". שני אלה מצליחים לגרום לאנשים להימנע מפעולות מסוימות או לעסוק בפעולות רבות אחרות, כולל כאלה שדורשות מאמץ רב. במילים אחרות: מנגנוני שכר ועונש, תמריצים חיוביים ושליליים, משפיעים על בני אדם ככלל וגם על חרדים. רק אילוצים כלכליים הוציאו את הנשים החרדיות לעבודה במקומות חילוניים ומעורבים, זאת בניגוד גמור לחברות שמרניות אחרות שחוששות מהשפעה חיצונית ומעדיפות להשאיר את הנשים בבית. מערכת בריאות חינמית, מוסדות חינוך ממומנים, שירותים מסובסדים ושלל תמיכות מגורמים שונים – הם שמנציחים את דרך החיים החרדית, יותר מכל דבר אחר.
הבחירה שעומדת לפני מקבלי ההחלטות ברורה: האם להמשיך לטפל בסוגיית הגיוס בכפפות של משי, להאריך עוד את הדינמיקה שמאפשרת התחמקות המונית משירות צבאי ומתעסוקה, ולהמתין ל"פתרון טבעי" שככל הנראה לא יגיע – או לנצל את הרגע הנדיר שבו הצורך הביטחוני והצורך הכלכלי חופפים, ולחולל שינוי אמיתי. השאלה היא לא רק אם החרדים יתגייסו, אלא האם מדינת ישראל מוכנה סוף־סוף להחליט מי נושא בנטל ומי לא. במוקדם או במאוחר, הדילמה הזו תתפוצץ. ואם זה לא יקרה עכשיו זה יקרה במשבר הבא, כשהמחיר יהיה גבוה בהרבה והאפשרויות מצומצמות עוד יותר.
