זה כבר באוטומט, כמעט בלי מחשבה. בכל מיצג או פרסום של תמונות חטופים אני מחפשת אותו: סשה טרופנוב, אלכסנדר בן ילנה, מהתפילות. מהפתק ההוא שכבר לפני שנה ורבע מוגנט למקרר. שלושה אלכסנדר ואליקים אחד שהגיעו אליי בחלוקה היישובית, כדי להתפלל לשובם.
בהתחלה הוא היה רק שם, אחד מני רבים שאין איך לזכור, להכיר, להכיל. ואז הגיעה ההודעה הקשה על אליקים ליבמן, שנרצח כבר ב־7 באוקטובר אבל זוהה רק חודשים אחר כך. ואז נרצח בשבי אלכסנדר בן נינה דנציג; ונרצח גם אלכסנדר בן אוקסנה לובנוב. ואז כבר תלשתי את הפתק מהמקרר והעברתי אותו למקום אחר. כי לפחות את אלכסנדר בן ילנה אנחנו צריכים להצליח להציל.
והיום זה כבר באוטומט, בכל פוסטר אני מחפשת את "החטופים שלי", שחלקם חזרו וחלקם לא. הארבעה מהפתק, ואחרים שאת משפחותיהם הכרתי לאורך הדרך. מחפשת שוב ושוב את שגיא דקל־חן ואת אבינתן אור ואת סשה. שומרת את התמונה שלו שהנחנו ליד החנוכייה, על כיסא פלסטיק צהוב.
ואיכשהו באינספור הביקורים בניר־עוז פספסתי את אמו, ילנה. עד השבוע. פתאום היא הייתה שם, מאכילה את החתולים שלה ושל השכנים כדרכה, מלטפת אותם תוך שהיא מספרת את הסיפור למי שרוצה לשמוע, ואוי כמה שרציתי לשמוע. וכמה שהיא שמחה לגלות שאנחנו מתפללים ודואגים לבנה.
היא נעמדה שם עם הגב לביתה השרוף. אישה נמוכת קומה, עטופה בטרנינג וכובע צמר מפני הקור. "סליחה שאני נראית כמו הומלסית", היא אומרת בחיוך שובה לב, "אבל אני באמת חסרת בית". מספרת על העלייה ארצה בשנות התשעים, עם בעלה ויטלי ובנם סשה. "לא בחרנו לגור פה. הסוכנות הביאה אותנו במסגרת 'בית ראשון במולדת'. לא ידענו מה זה ניר־עוז ואיפה זה, אבל אהבנו את המקום ונשארנו. לא הייתה לנו משפחה פה בארץ ולא היה מקום אחר ללכת אליו".
ב־6 באוקטובר 23' הגיעו סשה וחברתו ספיר כהן להתארח אצלם בחג. ילנה השיגה להם את דירת הסטודיו הקטנה ממול. "אין שם ממ"ד, אבל חשבתי שבמקרה הצורך יש מספיק זמן לרוץ לממ"ד שלנו. התברר שאין מספיק זמן".
בקיבוץ החלו להישמע קולות בערבית, וכעבור זמן קצר סשה כתב להוריו שהמחבלים אצלו בדלת. ההורים המודאגים צפו מחלון ביתם בעשרה מחבלים חמושים שנכנסו לדירה הקטנה שבה השתכנו סשה וספיר. ילנה לא הייתה מסוגלת להמשיך להסתכל. כשאמה התקשרה מביתה, בצד השני של הקיבוץ, המילים הראשונות של ילנה היו "הרגו את סשה". הסבתא מעבר לקו ענתה שהמחבלים הגיעו גם אליה. השתיים נפרדו, משוכנעות שזו שיחתן האחרונה. "הבנו שעוד מעט הם יגיעו אלינו, אבל כבר לא היה אכפת לנו", אומרת ילנה.
חטיפה לא הייתה קיימת במושגים שלה: "היה ברור לי שהם הורגים כל מי שהם רואים". המחבלים שנכנסו לביתם לקחו את ויטלי לכיוון המכונית שלו, ומאז ילנה לא ראתה אותו עוד. כמה מחבלי נוח'בה היו איתה בבית כששכנתה, נעמית דקל־חן, הגיעה וסיפרה שהבית שלה עולה באש. "אחד המחבלים נראה כאילו הוא לבוש מדי צה"ל, והיא הייתה בטוחה שאלה חיילים. היא הבינה מאוחר מדי את הטעות".
השתיים נלקחו יחד לשער האחורי של הקיבוץ הפונה לכרם. "ישבנו בחורשה מחוץ לשער, מחכים לטרמפ לעזה", אומרת ילנה ומעלה חיוך על פנינו, לא בפעם האחרונה. "עבר טרקטור עם עגלה ועליה כמה חברים מהקיבוץ עם הילדים. העלו את נעמית אבל לי לא היה מקום, אז המשכנו לחכות". נעמית חמקה פעמיים מידי חוטפיה, נפצעה מרסיסים בראשה ובידה, העמידה פני מתה והצליחה להימלט לבית של בתה בקיבוץ. ילנה נשארה עם שני מחבלים ששוב ושוב לא זכו לטרמפ נאות לעזה. "כנראה הייתי האחרונה להיחטף, כי כבר לא עבר אף אחד. היה מעלינו מסוק שירה אל המכוניות, והמחבלים רצו שנרוץ, אבל הבהרתי להם שאני לא יכולה לרוץ".
בגבול העלו אותה על אופנוע, הכניסו אותה לרצועה והורידו אותה אל מתחת לקרקע. "אחרי טיול במנהרות הגעתי לחדר שהיו בו 15 חברים מניר־עוז. היינו שם שני לילות, ואז לקחו כמה מאיתנו לבית של משפחה. החזיקו אותנו בחדר אחד עם ארבעה שומרים שמסתכלים עלינו 24/7 עם נשקים שלופים. אחרי שבועיים החלו ההפגזות של צה"ל קרוב אלינו, והורידו אותנו חזרה למנהרות. ושם הייתה קבוצה ובה ספיר".
ילנה טרופנוב עוד לא עלתה לקברו הזמני של בעלה ועוד לא יודעת אם בנה ישתחרר מחר. אבל בתזמון המדויק של אותות החיים שהגיעו ממנו, היא מוצאת גם אות משמיים
רק אז גילתה ילנה שספיר בחיים, וגם סשה. "כשלקחו את ספיר, תוך כדי סיבוב בקיבוץ היא ראתה אותו בורח מהחוטפים שלו". הקבוצות של ספיר וילנה הופרדו, והשתיים התאחדו מחדש שבוע לפני ששוחררו בעסקת החטופים הראשונה. "בדרך לצלב האדום, הרכב שבו הייתי עצר, ופתאום העלו את אמא שלי. השתחררנו יחד כאזרחיות רוסיות, אבל לא היינו יחד בכלל".
רק כששבה התברר לה שבנה נפצע ונחטף, ושבעלה נרצח. "חשבתי שוויטלי יבוא לקחת אותי מהשער של הקיבוץ, לא ידענו שאין ניר־עוז. אני עדיין לא יודעת איפה ויטלי נרצח ואיך. שמתי בצד את כל הסיפור הזה, עד שהבן שלנו יחזור. כשכולנו היינו בשבי, קברו אותו בקבורה זמנית בפתח־תקווה. עוד לא הייתי שם, לא פנויה לזה עדיין. כשסשה יחזור, נלך יחד ונתחיל להתאבל עליו".
סשה נולד בי"א בחשון, יום פטירת רחל אמנו. השנה ילנה הגיעה לקבר רחל יומיים ברצף, עם שתי קבוצות שונות, סביב התאריך הזה. "ביקשתי לראות את המקום, ואחר כך טסתי לרומא במשלחת של משפחות חטופים. בדרך משדה התעופה למלון קיבלתי סרטון של סשה מהשבי. בחזרה הביתה, קיבלתי סרטון שני". על ההתחזקות האמונית שלה היא אומרת: "ביקשתי נס שסשה יהיה בחיים, וקרה נס. ביקשתי לראות אותו ביום ההולדת שלו, והגיעו הסרטונים. אני מאמינה בכוח של האמונה, הרגשתי את זה שם במנהרות".
סשה אמור להשתחרר בשלב א' של העסקה הנוכחית, שהשלמתה מוטלת כעת בספק. ואולי הוא ישוב בשבת ב־12:00 עם כולם, כמו שטראמפ דורש. "אנחנו חושבים שאם נעשה ככה, יקרה ככה. אבל אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו נעשה את המצווה החשובה שלנו, והקב"ה ידאג לנו".
רגע לפני שאנחנו מתפזרים, אחד מחברי הקיבוץ קורא מזמור תהלים לשובו של אלכסנדר בן ילנה. "אלכסנדר בן לאה", היא מתקנת אותו. עוד משהו שצריך לספר לסשה כשישוב.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
