בוועידה של פעילי שמאל קיצוניים בשיקגו נכחו 300 פעילים שחורים, שהיו עשירית מכלל הנוכחים. כפיצוי על עוולות העבדות הם דרשו וקיבלו מחצית מזכויות ההצבעה. לאחר מכן גינתה הוועידה בחריפות את "המלחמה הציונית הקולוניאליסטית". השנה לא הייתה 2024, אלא 1967, והמלחמה הייתה מלחמת ששת הימים. באותן שנים נהג אמורי דאגלס, המאייר המיתולוגי של ביטאון "הפנתרים השחורים", לצייר "חזירים ציוניים" מעוטרים במגיני דוד. מי שקורא על התפרעויות הסטודנטים בשנות השישים ילמד שגם הכיבוש האלים של הקמפוס בידי מתפרעים אינו חידוש של הסטודנטים במאה ה־ֿ21.
מדהים עד כמה שנות השישים עדיין משפיעות על חיינו. לא נצליח לחזור לנורמליות עד שלא נתמודד עם הרעיונות והדימויים שהן הנחילו לעולם המערבי. היום לפני שישים שנה הציתו 12 צעירים את צווי הגיוס שלהם למלחמת וייטנאם, ובכך השיקו את קמפיין המחאה הארוך והאלים של הסטודנטים נגד המלחמה. המחאות תרמו לאופן העלוב שבו סיימה אמריקה את המלחמה ההיא. "עשינו פשרה עם הקומוניסטים", סיכם אז מבקר אמריקני שנון: "הם קיבלו את וייטנאם, אנחנו קיבלנו מוזיקה טובה".
אחרי שלושה דורות של ריקבון, יכול להיות שהאקדמיה במערב כבר אבודה, ושום דבר טוב לא יצמח בה בעתיד הקרוב
בסופו של דבר, למרות המוזיקה הטובה, הציבור האמריקני נבעת מצעיריו הקיצוניים. ב־ֿ1972 בחרו האמריקנים ברוב עצום בנשיא ריצ'רד ניקסון, שנוא נפשם של הסטודנטים הרדיקליים, שכונו "הִיפִּים". מהפכת הסטודנטים של הסיקסטיז שקעה למערבולת של פילוגים ומעשי טרור, שהשניאו אותה עוד יותר על הציבור, עד שדעכה.
אך למרבה הפלא והצער, רוחן של שנות השישים לא נעלמה לשום מקום. ההיפים פנו לנתיב שכינה מנהיג הסטודנטים הגרמני רודי דוטשקה "המסע הארוך דרך המוסדות" – אם לא הצליחו לשרוף את האוניברסיטה, אפשר פשוט להשתלט עליה. רבים ממנהיגי הסטודנטים הפכו לפרופסורים נכבדים. דאגלס, מאייר החזירים הציוניים, הפך בין השאר למרצה לעיצוב גרפי באוניברסיטת מישיגן. לפני שש שנים צץ לרגע שוב בזירה הציבורית, כאשר תלמידיו מחו על שיעור שלדבריהם השווה את בנימין נתניהו לאדולף היטלר. היום ההשוואה הזו כבר הפכה למיינסטרים האקדמי.
בשנות השישים נוסחו הרעיונות הרדיקליים ששולטים בקמפוסים עד היום. בשנים הללו עברו מיד ליד ספריו של ההוגה הפוסטמודרני מישל פוקו, וסטודנטים ריססו על הקירות את השמות "מרקס, מאו, מרקוזה". מאו היה הרודן הסיני הקומוניסטי שצעירי המערב סגדו לו בהערצה, ומרקוזה הוא פילוסוף נאו־מרקסיסטי, שבמובנים רבים היה מבשר השמאל הקיצוני של ימינו. מרקוזה בז לערך הליברלי של חופש הביטוי, וקרא לסתום את הפה לכל מי שלא חושב כמוהו: "להגביל את החירות של הימין… כדי לחזק את המדוכאים כנגד המדכאים". מה שהיה אז הגות רדיקלית בשולי השוליים, הפך בימינו למציאות.
עוד יותר מהפילוסופיה של הסיקסטיז, השפיעו הדימויים והלך הרוח. בין אלו בולט במיוחד הבוז העמוק לבורגנות. לצד כתובות הגרפיטי שהכריזו "אל תבטחו באף אחד מעל גיל שלושים", כתבו הסטודנטים גם "אתה לא מכיר את הגיהינום, אם לא גדלת בסקרסדייל" – שהיא פרוור בורגני אמיד של ניו־יורק; מעין רמת־השרון אמריקנית. האם באמת עשרים שנה אחרי אושוויץ דווקא סקרסדייל הייתה הדוגמה הטובה ביותר לגיהינום? המתפרעים האינפנטיליים של שנות השישים הדחיקו בכוח את האפשרות שגיהינום אמיתי מוּעד תמיד להתפרץ מתחת לרגליים, ושהחברה הבורגנית על מוסדותיה והרגליה, על אמונותיה והפטריוטיוּת שלה, היא שמונעת מהגיהינום לבלוע את כולנו. הדור המפונק ביותר בהיסטוריה לא עמד מעולם בפני הזוועות האמיתיות של החיים, ולכן המציא לעצמו זוועות מדומיינות במקום אחר.
כל זה מתהפך עלינו שוב היום, כמו באיזה סרט רע. אחרי שלושה דורות של ריקבון רדיקלי, יכול להיות שהאקדמיה במערב כבר אבודה, ושום דבר טוב לא יצמח בה בעתיד הקרוב. הפעם הריקבון לא מתחיל בסטודנטים, אלא במוריהם. המצב המדאיב הזה מחייב אותנו לחשוף את הרעיונות המסולפים, את הדימויים הכוזבים ואת אורחות החיים המעוותות שנטעו גיבורי שנות השישים בתרבות שלנו, ולהציב לכל אלו חלופה סבירה – שכנראה תנבוט מחוץ לאקדמיה.
רונלד רייגן היה בשנות השישים המושל השמרן של קליפורניה. הוא שלח את המשמר הלאומי לדכא את מהומות הסטודנטים, והכריז כי "ההיפי נראה כמו טרזן, הולך כמו ג'יין ומריח כמו צ'יטה". אפים רגישים עדיין מריחים את הצחנה: את הריח הדוחה של צביעות ילדותית מהולה בבורות, בהתנשאות ובקנאות עיוורת. הגיע הזמן לאוורר את החדר.
motzash.navon@gmail.com
