נאום גלנט השלישי היה דרמטי מקודמיו. הראשון, שקרא לעצירת הרפורמה המשפטית, הוביל לפיטוריו הנמהרים, שבוטלו בגלל המחאה ברחובות. מאז הוא השר החזק ביותר בממשלת נתניהו, בלתי פטיר. הנאום השני, שדרש את הסכמת כל מפלגות הממשלה לחוק הגיוס, הפך את המשבר הפוליטי מול החרדים לבלתי פתיר. השלישי, שלשום, שהתריע מפני המשך הדשדוש במלחמה ללא הכרעה אסטרטגית, הוא כבר ליגה אחרת: קרע מופגן, עם האשמות משתמעות על דם חיילים שנשפך לשווא, בין שני הקודקודים שמנהלים את המלחמה.
גם נתניהו וגם גלנט מעוניינים מאוד לנצח. שניהם מאמינים שניצחון צבאי הוא יעד אפשרי. גורלם האישי, הפוליטי, ולפחות בעיני עצמם גם המורשת והכבוד, תלויים בניצחון מוחץ על חמאס באופן שאולי יקהה מעט את זיכרון מחדל שבעה באוקטובר. ובכל זאת הקטטה ביניהם היא כנראה האיום החמור ביותר על יכולתה של ישראל להמשיך להילחם.
גלנט טוען שהגיע לשם בלית ברירה. אחרי חודשים של ניסיונות לפעול בחדרי חדרים, הוא נאלץ לפנות אל הציבור. הוא לא ניסה לכפות על נתניהו לקבל את עמדתו, אלא לפחות לגרום לו לדון בה או בכל תוכנית אחרת שעוסקת בעתיד עזה בטווח שמעבר לשבועות הקרובים. לפי עדויות חברים אחרים בפורום, כולל בזמן אמת, כמעט חצי שנה נתניהו מונע דיון כזה.
קבינט המלחמה התפרק מכל סגולותיו. בראשית הדרך כוחו נשען דווקא על האיבה הבסיסית בין מרכיביו, שהבטיחה שאם כולם בו משתפים פעולה, אזי הפעולה הגיונית. היתרון השני היה בשמירת תוכן הדיונים בסוד. בניגוד לקבינט המורחב, שבו מדברים לפרוטוקול ויוצאים להדליף, קבינט המלחמה נחשב בחודשי המלחמה הראשונים לפורום אטום. הדבר נסדק עם ההאטה במלחמה, אבל כעת פוצץ באופן בלתי ניתן לאיחוי. לא עוד פעלול פוליטי או תדרוך אנונימי, אלא עימות חזיתי פומבי בין ראש הממשלה לשר הביטחון, בשעת מלחמה, בנושאי הליבה של המערכה. הבשורות על נפילת החיילים ברצועה עד כה היו מלוות בעמידה איתנה של הציבור הישראלי מתוך התובנה שזאת מלחמת אין ברירה צודקת. דברי שר הביטחון העמידו בסימן שאלה ציבורי גם את ההנחה הזאת.
גנץ חושב דברים דומים לאלו שהשמיע גלנט על נתניהו, בעיקר על סירובו לקיים דיון אסטרטגי. הוא ואיזנקוט מתלבטים כבר שבועות כיצד לנסח זאת כלפי חוץ, איך דורשים מנתניהו לקיים דיון כזה ומהו העיתוי הנכון לאיים בפרישה. אבל בזמן שהם עסקו בניסוחים, גלנט עקף אותם בסיבוב ואמר את הדברים בדרכו הנוקשה והישירה. כבר למדנו ששיטת גלנט לפתרון בעיות היא להחצין אותן. נאומו קיצר מאוד את זמן ההתלבטות של גנץ. הפרישה של המחנה הממלכתי מהממשלה לא תהיה טכנית או על חוק הגיוס, אלא על נושאי הליבה: חטופים והיום שאחרי. ייתכן שכבר בשבוע הקרוב, בפתח כנס הקיץ של הכנסת, הם יציבו את האולטימטום שלהם.
אבל מעל כל זאת מהבהבת הכוכבית הקבועה: התלקחות בצפון תגרום לכל אלה למצוא את עצמם כבולים זה לזה לעוד זמן ארוך. בקבינט אין ברירה, ואויבינו הרי כבר הוכיחו שהם יודעים לתזמן את המהלומות כשהסדקים אצלנו נפערים.
שר הביטחון לא נקב בפירוש במילים "הרשות הפלסטינית". גם נתניהו לא אמר מעולם שהוא חותר לממשל צבאי ישראלי בעזה. להפך, הוא הצהיר שישראל אינה מתכוונת לשלוט ברצועה, אך לא אמר מה כן. הפיצוץ ביניהם הוא על היעדר דיון. כשצוללים לפרטי הוויכוח מתברר שהוא מתנהל על בסיס התעלמות דו־צדדית מהמציאות.
עוד לפני השאלה העקרונית אם הרשות היא פרטנר, ואם יש כוח מקומי שאינו חמאס ואינו הרשות – מי שמייחלים לפתרון שמתבסס על הכתרת חלופה שלטונית לחמאס כבר עכשיו מתעלמים מהעובדה שאין מתנדב. שום מדינה ערבית לא עומדת בתור לעשות בשבילנו את העבודה השחורה. כל גורם שלטוני שננסה להכניס בשלב הזה יישען על כידוני צה״ל ויצטרך לעבוד איתו בתיאום מושלם. אחרת חמאס יחסל אותו מיד. כמה ניסיונות מקומיים להעמדת גורמי ניהול חלופיים הסתיימו בהוצאות פומביות להורג. מאז אין מתנדבים, אפילו לא אבו־מאזן הזקן והחולה.
אבל גם מי שמדבר על שלטון צבאי ישראלי ארוך טווח מתעלם מהמחירים ומשאלת היכולת. בלי קשר ללחץ הבינלאומי, הסד"כ הנדרש לנוכחות רציפה בכל הרצועה הוא עצום, ופשוט אין די חיילים. גם כך צה״ל מתוח בין הגזרות. כוחותינו נדרשים להיכנס ולצאת כי אין מספיק אוגדות זמינות שמאפשרות לשלוט בו זמנית בכל השטח כבר כעת. זה לא שונה ממבצעים שנערכים באיו״ש בלב הערים הפלסטיניות: גם בהן צה״ל פועל נקודתית ולפי דרישה. וזה עוד לפני שדיברנו על המחיר הכבד בדמים, תרתי משמע, ועל המשאבים האדירים שישראל תצטרך לשעבד לפרויקט ניהול עזה. המטרה הרי הייתה להפוך את עזה לג'נין, לא ללבנון.
הפעלול הפוליטי השבועי על חוק הגיוס לא נועד לפתור את מצוקת הסד"כ של הצבא, אלא את המבוי הסתום, המשפטי והפוליטי, של הממשלה. בקואליציה רצו להגיע לבג״ץ אתמול עם דמי רצינות: אישור תזכיר חוק בממשלה, כצעד ראשון לקראת חקיקה בכנסת. אלא שאפילו במסלול עוקף גלנט, בין החרדים ליוסי פוקס, התברר שלא מצליחים להגיע לנוסח מוסכם. השיחות עם החרדים התנגשו בקיר שהיה מוצב שם מלכתחילה. הם לא מסוגלים להסכים לשום חוק גיוס שיעמוד בתקן המשפטי הבסיסי.
הרבנים החרדים דנו בטיוטות חסרות תקדים מבחינתם, אבל הן נתקעו מול דרישות סף משפטיות. ברגע של מרמור, אחד מבכירי הפוליטיקאים החרדים זעם על נתניהו: מה שאתה מציע גרוע ממה שהעבירו גנץ ולפיד בכנסת הקודמת. ואז עלה הרעיון בלשכת ראש הממשלה: בעצם, למה שלא נביא את אותו הנוסח? וכך נשלף מהמקפיא חוק כמעט מבושל, שעבר כבר קריאה ראשונה. הוחלט להחיל עליו דין רציפות, שיאפשר להמשיך את החקיקה מהנקודה שנעצרה בה. זוהי גם הוכחת רצינות לבג"ץ, וגם דרך אלגנטית להביך את האופוזיציה. מי שהעבירו את החוק הזה בכנסת הקודמת, אפילו כטלאי זמני, לא יוכלו לטעון שמדובר בתועבה מושלמת.
אגב, כשהוא עבר בכנסת הקודמת החרדים הם אלו שזעקו מרה. גפני הכריז שצריך לקרוע קריעה, דרעי זעם מעל הדוכן. אבל כבר בזמן אמת הם קיוו שמישהו יעשה בשבילם את העבודה, יעביר חוק רך, והם יצעקו מהאופוזיציה. לכן נתניהו ביקש מהם דבר אחד הפעם: לשתוק. כשהם לא אומרים "כן" אבל גם לא אומרים "לא", גנץ יוצג כסרבן.
התרגיל "החזיק" רק לכמה שעות. גנץ דחה את ההצעה על הסף, אולי אפילו מהר מדי. זה אכן חוק לא מושלם, אבל גם רחוק מכל מה שהחרדים הסכימו לו עד כה. הנסיבות השתנו ב־7 באוקטובר, אבל החברה החרדית לא עשתה את אותה קפיצה. אם גנץ היה מוכן לבדוק את המסלול הזה, הוא היה כנראה מפסיד פוליטית, וגם סופג זלזול מתוך המחנה שלו, אבל אולי היה חושף את המלכוד החרדי. נטל ההוכחה היה עובר אליהם; הסכמה פומבית לחוק ההוא, כולל תמיכה חרדית אקטיבית, תהיה כשלעצמה אירוע תקדימי שספק אם הם מוכנים לו.
ואומנם, קצת אחרי הודעת נתניהו, בכיר במפלגות החרדיות הביע חשש שזה בטעות גם יצליח. הם התכוונו להרוויח זמן, לא להעביר חוק. ליתר ביטחון כבר בדקו כיצד לרכך את החוק המרוכך ממילא, לבטל את היעדים ולרוקן אותו ממעט התוכן שבו. הצהרת גלנט שאינו זורם עם הרעיון, וגם ציוץ תקיף של אדלשטיין שיתעקש בוועדה בראשותו על העברת חוק אמיתי, פתרו בשבילם גם את ההתלבטות הזאת.
