למלחמה שנפתחה נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים בעקבות טבח השביעי באוקטובר יש זירות רבות – בעזה, ביו"ש ובכל חלקי הארץ. לצד הלחימה בשדה הקרב, ישנה זירה נוספת שמתנהלת – ועוד עתידה להתנהל – באולמות בית המשפט.
אמנם הכוחות שפועלים בעזה מחסלים את רוב המחבלים, אולם לאחרונה אנו רואים עוד ועוד מחבלים שנכנעים ונעצרים בחיים. אלו מצטרפים למחבלי יהודה ושומרון, כאשר על פי הודעות של דובר צה"ל, מאז תחילת המלחמה באיו"ש נעצרו מעל 2,200 מחבלים, מחציתם אנשי חמאס.
מעצר המחבלים מציב בעיה מיוחדת, שאם לא נטפל בה עכשיו, היא עלולה לגרום לנו להפסיד את המערכה כולה. הכוונה היא לתביעה הכללית ולתביעה הצבאית, ובעקיפין לבתי המשפט האזרחיים והצבאיים ביהודה ושומרון.
שאלת הטיפול המשפטי במחבלים הינה רחבת היקף, אך ישנה נקודה אחת שחשוב להתמקד בה, והיא מיצוי הדין הפלילי מול המחבלים. בעוד מחבל שנהרג אינו יכול לשוב לפעילות טרור, מחבל שנעצר באופן זמני אינו מתפשט מהאידאולוגיה הרצחנית שלו, ועם סיום תקופת כליאתו שב לשטח ולפעילות בארגון הטרור, כאשר לעיתים מחויבותו האידיאולוגית והטכנית אף משתדרגת בכלא. השאלה היא מה נדרש לעשות על מנת להבטיח שאותם המחבלים לא ישובו חזרה לשטח ויקימו מחדש את תשתיות הטרור.
מול כל אלו עומדת בעיה: שיטת גזירת הדין המקובלת היום. השיטה הזאת, אם לא נפעל לשנותה, תמיט עלינו אסון ועלולה לגזור עלינו – מדינת ישראל וכלל הציבור – הפסד במערכה נגד ארגוני הטרור.
החוק מחמיר – העונש מקל
היחידה שאחראית על מיצוי הדין כלפי מחבלים ביהודה ושומרון היא פרקליטות איו"ש, יחידה של התביעה הצבאית בתוך הפרקליטות הצבאית. ביום יום, קציני וחיילי פרקליטות איו"ש, כ-40 -45 איש בתגבור אנשי מילואים, נושאים בנטל כבד ביותר. בימי שגרה, החיילים והקצינים הצעירים שמשרתים ביחידה עוסקים בהעמדה לדין של מעל 95% מהמחבלים שנעצרים במדינת ישראל כולה. היחידה, כך נהוג לומר, משמשת כ"רגל המסיימת" לפעילות כוחות צה"ל בשטח, שהרי אם היחידה אינה מטפלת במחבלים שנעצרו, הם פשוט משתחררים חזרה לבתיהם תוך זמן קצר.
כדי למנוע את הדלת המסתובבת, חיילי וקציני היחידה עושים לילות כימים, וכותבים אלפי כתבי אישום בשנה. בשנה ממוצעת היחידה מגישה בין 3,000 ל-3,500 כתבי אישום, שני שליש מהם בגין עבירות שעניינן "פעילות חבלנית עוינת" (פח"ע). נתוני הפעילות של היחידה הם למעשה הדופק הביטחוני של איו"ש בפרט, וישראל בכלל. ככל שהמצב הביטחוני שקט יותר, כך יורד היקף הפעילות של היחידה. ככל שהמצב הביטחוני מתערער, כך עולה היקף הפעילות שלה.
הבעיה איתה מתמודדת היחידה היא אופן גזירת הדין של מחבלים בשיטת המשפט הנוהגת בישראל, ובכלל זה, גם בבתי המשפט הצבאים. המשפט הפלילי הנוהג בישראל הוא בין המתקדמים ביותר בעולם. השיטה מותאמת לחברה אזרחית מפותחת, שרק בלית ברירה אחרת נאלצת להתמודד, באמצעות המשפט הפלילי, מול השוליים של החברה. אחד המאפיינים של השיטה הזו היא שגזירת העונשים על העבריינים שהורשעו אינה מתמקדת בענישה מחמירה וכואבת, אלא בשיקולים רחבים יותר הכוללים את שיקום העבריינים. לשם כך, המחוקק קובע מהן העבירות ומהו הרף העליון לענישה, ולשופטים יש כלים רבים ושיקול דעת מלא על מנת להתאים את עונשו של העבריין הן לעבירה שעבר והן לנסיבותיו האישיות.
שיקול הדעת של השופטים התפתח למציאות שבה, ככלל, עונשי המקסימום שנקבעו בחוקים, עומדים לרוב כאות מתה. לעיתים רחוקות, קמה צעקה ציבורית ביחס לאירוע בו הענישה מקילה מדי. באולפני הטלוויזיה ומעל גלי האתר מזדעקים, אבל חיש מהר הסערה התורנית חולפת וכל השחקנים חוזרים לתלם.
למרבה הצער, אותה שיטה לגזירת עונשים נוהגת גם ביחס לעבירות טרור ומחבלים. בעוד שבחקיקה בדרך כלל העונשים שנקבעו ביחס לעבירות טרור הם מחמירים, העונשים שנגזרים בפועל על ידי השופטים הם נמוכים ביותר. כך למשל, בעוד החוק בישראל ובאיו"ש מסמיך את השופטים לגזור עונש של עשרים שנות מאסר על מחבל שמורשע ביידוי אבנים, בפועל אם מוטל על המחבל שנה אחת של מאסר לריצוי בפועל, מדובר בהישג לא מבוטל. זו כמובן רק דוגמא אחת מיני רבות.
הבעיה היא שאופן גזירת דינו של המחבל אינו שונה באופן מהותי מאופן גזירת דינו של עבריין רגיל. שופטים בישראל לא הבחינו, ואינם מבחינים, בין המקרים שבהם נכון וראוי לאפשר לעבריינים להשתקם, לבין התמודדות מול מחבל אויב שאינו מעוניין ב"שיקום", שהרי הוא כלל אינו רואה את פעילות הטרור שלו כפסול מוסרי, ערכי או חינוכי. וכך במשך עשרות שנים נהנו אלפי מחבלים מענישה מקלה, שמתואמת לעבריינים רגילים ולא למחבלים.
חשוב לציין שלא רק השופטים אחראים למחדל המתמשך הזה. ממשלות ישראל, חברי הכנסת וגופים רבים, אזרחיים וצבאיים כאחד, מודעים היטב לכשל המתואר לעיל, ולא עשו דבר כדי לשנות את המצב. למעט מקרה אחד בשנת 2015, לא חתרו הממשלות או המחוקקים לשינוי המצב. ועדות שעסקו ב"הבניית שיקול הדעת השיפוטי" קמו ונסגרו, ודבר לא השתנה.
המחבלים שנעצרו בעקבות חטיפת גלעד שליט – השתחררו לפניו
המחשה לאבסורד שבשיטה הזו ראינו בשנת 2006. בעקבות חטיפת גלעד שליט נעצרו מאות מחבלים מחמאס, בתוכם שרים בממשלה הפלסטינית, שכללה אז את הגורמים הבכירים ביותר בארגון הטרור.
תוך פרק זמן קצר גובשו כתבי האישום. על פי כתבי האישום בכירי החמאס לא רק היו חברים בארגון טרור – עבירה שהעונש הקבוע לצידה הוא עשר שנות מאסר – אלא גם נשאו משרה בארגון טרור, עבירה שהעונש הקבוע לצידה הוא גם עשר שנות מאסר. דהיינו, באופן תיאורטי, ניתן היה לגזור על מחבלים עשרים שנות מאסר.
לאחר ערר לבית המשפט הצבאי לערעורים נעצרו המחבלים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם, ומשפטיהם החלו. למרבה הצער, ההתייחסות לאותם בכירי ארגון החמאס לא הייתה שונה מהמסלול הרגיל. לאחר ניהול משפטיהם, ולאחר שהורשעו, ניגשה המערכת לגזירת דינם. בעוד החוק אפשר, כאמור, להטיל על מחבלים 20 שנות מאסר, התוצאה בפועל הייתה רחוקה לאין שיעור.
באותם הימים, וכך גם היום, העונש הרגיל שהשופטים היו גוזרים על מחבלים בגין הרשעה בעבירה של חברות בארגון טרור, עמד על טווח שבין שנה לשנתיים מאסר בלבד. בהתאם, ובשל בכירות המחבלים – בכירי החמאס – עשו השופטים, לגישתם, התאמות משמעותיות וגזרו על המחבלים עונשים שנעו בין שלוש לארבע וחצי שנים.
במילים אחרות, בשל כשל המערכת המתמשך, בכירי החמאס שנעצרו בעקבות החטיפה של גלעד שליט, השתחררו מהכלא לאחר ריצוי מלוא העונש שנגזר עליהם, וחזרו לפעילות טרור בשורות החמאס עוד לפני שחרורו של שליט בעצמו.
הן התובעים והן השופטים צריכים לשנות גישה
המצב המתואר לעיל לא השתנה עד עצם היות הזה. מדי יום ביומו אלפי מחבלים נהנים מענישה מקלה, שחוטאת למטרה.
מציאות זו אינה גזירת גורל. באופן עקרוני, כל מה שנדרש להביא לשינוי המצב הוא שינוי גישה של התביעה הכללית, ובתוך כך גם של התביעה הצבאית/פרקליטות איו"ש.
במסגרת הליך גזירת הדין, התביעה והסניגוריה מציגים את עמדותיהם ביחס לעונש "הראוי" לעבריין. כיום, הכשל המערכתי מתחיל בכך שהתביעה עותרת לגזירת עונשים בהתאם למה שמכונה "רמות הענישה". רמות הענישה הללו, כפי שצוין לעיל, רחוקות מאוד ממיצוי הדין עם המחבלים, ורחוקות מאוד מהעונשים המקסימליים שנקבעו בחוק.
כך, על מנת להתחיל את תהליך תיקון המערכת, נדרש, בראש ובראשונה, שינוי גישה תביעתית. בכל מקרה של עבירת טרור, דרישת התביעה לענישה חייבת להיות שונה מדרישות התביעה בעבירות רגילות. הנחת המוצא של התביעה צריכה להיות דרישה להטיל על מחבל מורשע את העונש המקסימלי שקבע המחוקק. במקום להתחיל בענישה ברף התחתון ביותר, ואז לעלות שלב שלב בהתאם לחומרת העבירה, התביעה צריכה להתחיל בחתירה לעונש הגבוה ביותר, עם הקלה רק בנסיבות מיוחדות וחריגות. אם שינוי זה לא יתחיל בתביעה, הוא בוודאי לא יתרחש לבדו בבית המשפט.
גם בתי המשפט נדרשים לשנות גישה. בבואם לגזור עונשיהם של מחבלים, הנחת המוצא של השופטים חייבת להיות עונש המקסימום. שבענו מלקרוא גזרי דין מקלים המאפשרים את הדלת המסתובבות ופוגעים בהרתעה. השוואת דרכי הענישה בין עבירות רגילות לבין עבירות טרור, התבררה ככישלון מהדהד, והגיע הזמן לשינוי.
אם התביעה והשופטים, ביחד ולחוד, לא יעשו את השינוי הנדרש, ומהר, המחוקק יכול לפעול לבדו, ולקבוע בחוק, שלמעט במקרים חריגים ביותר, הרשעה בגין עבירת טרור גוררת, כחובה, הטלת העונש המקסימלי שנקבע לאותה עבירה.
אין זמן לחכות
שנים רבות מתוך השירות שלי בפרקליטות הצבאית עשיתי בתביעה הצבאית באופן כללי, ובפרקליטות איו"ש בפרט, כאשר חלק מהתקופה כפרקליט איו"ש. גם אז לא הסתרתי את הביקורת שלי ביחס לענישת המחבלים. וגם אז העליתי לא מעט הצעות לשינוי הגישה, שינוי שלטעמי כל כך נדרש. למרבה הצער, גם כאשר הטרור הפלסטיני השתולל, וגבה קורבנות רבים, הצעותיי לפעול להחמרת הענישה נפלו על אוזניים ערלות.
כדי לשדר פעם אחת ולתמיד שתמו הימים שבהם מדינת ישראל מתנהגת בסלחנות כלפי מחבלים, ובכדי לתת קול למעל אלף ומאתים קורבנות טבח השביעי באוקטובר, נדרש שינוי עמוק ויסודי באופן גזירת הדין על מחבלים.
עם השינוי האמור אין זמן לחכות. הוא לא דורש תיקוני חקיקה, אלא רק שינוי מדיניות שניתן לבצע באופן מיידי. אם השינוי הזה לא יקרה, אזי התביעה, השופטים, והמחוקקים גוזרים עלינו, הציבור, להמשיך ולהיות קורבנות של הטרור.
