בערב שמחת תורה, 6 באוקטובר, מדינת ישראל סערה סביב דיון על הצבת מחיצה במרחב הציבורי בהקפות השניות במוצאי החג בתל־אביב. הדיון הזה, שהגיע עד להכרעה משפטית בבג"ץ, היה כזכור המשכם של האירועים הקשים סביב תפילת יום כיפור, אף הם בעיר העברית הראשונה.
במשך שנה שלמה נבנתה מחיצה גדולה בלב ליבה של החברה הישראלית, וריח של מלחמת אחים היה באוויר. למרות הזעקות והניסיונות של רבים, שהגיעו ברובם מחוגיה המתונים של החברה הציונית־דתית, לחדול מן המאבק, לוותר, להגיע להסכמות – המחיצה רק הלכה וגבהה.
תשומת הלב הציבורית הייתה נתונה כולה לניסיון להכריע ולהכניע, במאבק פנימי על אופייה של המדינה, ונגד ובעד הנהגתה הנוכחית. האיומים הביטחוניים והקיומיים עמדו באותן שעות מולנו, אבל מחיצה של עיוורון מוחלט, הסתר פנים, עטפה את כל הווייתנו והתפוצצה לנו בפנים. על כל המערכות שאחראיות על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה נפל ליקוי מאורות כולל, שככל שנוקפים הימים אנו מתוודעים לממדיו. ומאז, החברה הישראלית כולה מצויה בשבר עמוק ביחס להנהגת המדינה וראשיה בכל התפקידים הבכירים – ראש הממשלה ושריה, מפקדי צה"ל, בכירי השב"כ ועוד.
חג שמחת תורה הפך ליום יגון ושבר, אך הישועה באה באופן מפתיע דווקא מן החברה הישראלית, אותה חברה ש־24 שעות קודם לכן נתפסה כשסועה ומפולגת. דווקא החברה האזרחית היא שהתעשתה במהירות פלאית, הרבה לפני שהגורמים האחראים הבינו מה מתרחש, ובגבורה שעוד יסופר בה. מאותו יום החברה האזרחית היא שמובילה אותנו בכל החזיתות – בראש ובראשונה ב־130 אחוזי גיוס לצבא, במסירות נפש וברעות עמוקה, לצד דאגה רבה, בעוצמה וביעילות מעוררות השתאות, כמעט לכל צורכי החברה.
מהשמיני באוקטובר הבנו שהמלחמה הפנימית שלנו נוגעת במחוזות הקיום. שאנחנו מצויים בליבה של מלחמת קוממיות שנייה, שממנה עלינו לבנות את מדינת ישראל והחברה הישראלית מחדש. מהשמיני באוקטובר למדנו שכולנו לקינו בעיוורון קולקטיבי ושכולנו היינו שבויים באותו קונספציה, גם אם הצבענו למפלגות שונות.
החברה הישראלית מצויה כעת בתחושה פנימית שהסיפור המפלג של ימין ושמאל נגמר. על סדר יומנו הקרוב כבר לא יעמדו שאלות של החזרת שטחים, ויש לקוות שגם המילה "כיבוש" תיעלם מהלקסיקון. לכל בר־דעת ברור כעת כי ההתיישבות ביהודה ושומרון מאפשרת חיים ליושבי כפר־סבא, מודיעין, תל־אביב וירושלים. מכיוון אחר, לאחר שהאירועים הקשים הובילו להסכמה גורפת על מהותם של שכננו, ובכמה צביעות ושקר נגוע רוב העולם, שוב ברור לכולנו שרק אנחנו, ואנחנו בלבד, אחראים לקיומנו.
יש הממשיכים לטעון במרץ כי בלי לגבש תפיסה פרו־אקטיבית ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני, לא ייווצר מרכז חזק. ואולם בימים אלה חובת ההוכחה עליהם, כלומר עליהם להביא הצעה שתאפשר למדינת ישראל להתקיים. ומאחר שאין הצעה כזו באופק הקרוב, הרי שבשמונים אחוז מהנושאים של חיינו אנו חייבים לפעול יחד, "שמאל" ו"ימין", מתוך גמישות מקסימלית של שני הצדדים בכל התחומים.
עלינו להשיל מעצמנו את ההרגלים הרעים שהפכו להיות חלק מחיינו. היחיד, החברה וכל המערכות השלטוניות חייבים לעבור שינוי, כזה שיוביל לאיחוי ושיקום ולא חלילה לפירוד וקריעה. כל אותם אנשי ציבור, גנרלים בדימוס ומובילי דעה, שממשיכים להפטיר כאשתקד, הן מימין הן משמאל, אינם רלוונטיים לשיח החדש שחייב להיבנות בתוכנו ביום שאחרי, בעיקר נוכח העובדה שלפנינו דיון ובירור קשה על הסיבות לשבר הגדול .
אנו חייבים לעצב שפה חדשה, ומי שלא ילמד אותה לא ייקח חלק בשיח. השפה החדשה הזו תהיה שפת האמצע, שפה שלא תכלול הגדרות קיצון ודברי בלע, שלא תהיה טוטלית, צודקת ונוקשה, שתהיה מסוגלת להכיל מורכבויות ותדע לוותר. השפה החדשה הזו תסיר מחיצות ותרפא אותנו מהקיטוב והניכור שבאו עלינו. זו תהיה שפה מורכבת באופן חיובי ואמיתי, ותעביר אותנו אל התקופה ההיסטורית החדשה שהחלה בשמחת תורה.
להיות ראויים לקורבנם
אכן, הן בקצוות השמאל והן במעמקי הימין יש המלגלגים על עמדה זו ורואים בה נאיבית. אני תפילה שלא אלה ולא אלה יעצבו את המדינה והחברה שעלינו לבנות יחד מחדש. מי שאינו עוצר לחשיבה מחודשת בעקבות השנה הקשה שעברנו בתוכנו פנימה בתשפ"ג, וזו שהתחלנו בשמחת תורה תשפ"ד, לא יוכל לקחת חלק במדינת ישראל העתידית. זו שאם חפצי חיים אנחנו, אנו חייבים להקים על הנחות יסוד חדשות ופרדיגמה אחרת ליחסים שבין החלקים השונים של החברה הישראלית.
כל אלה שאינם מוצאים לנכון לערוך חשבון נפש פנימי ומגזרי, יהפכו לא רלוונטיים וימצאו עצמם בצידי ההיסטוריה. מי שבעקבות התקופה הזו לא התפכח מאיזו טעות יסודית ביחס לשמאל או לימין, לדתיים, למתנחלים, לחרדים, לערבים ולמובילי המחאה, כנראה לא יוכל לקחת חלק מעשי בבניין "המדינה החדשה".
מי שאינו חש בזרמי העומק המפכים כעת בחברה הישראלית, בעיקר בקרב בנינו וילדינו הנמצאים כעת בקרבות על קיומנו, וממשיך ללבות שנאה וחשבונאות, יודר מן השיח ומקבלת ההחלטות. אנו נבחר את המנהיגים החדשים שלנו על פי השפה והערכים הפנימיים שמנחים אותם. רוב החברה הישראלית מאסה במערכת פוליטית המובלת על ידי עיקרון מארגן של שבטיות ומגזריות, כמו גם באמצעי תקשורת המשסים אותנו זה בזה. הרוב רוצה מנהיגות ומשילות מסוג אחר. הרוב רוצה מדינה וחברה המתנהלות מתוך הנחות יסוד של יושרה ואחריות, אמת ומוסר, צניעות וענווה.
במדינה הקמה מחדש חייב להיבנות מרכז חזק שיתבסס על אחריות, ערבות הדדית וסיפור ציוני משותף. עלינו לכונן מדינה יהודית ודמוקרטית שיש בה אוכלוסיות שונות עם צרכים שונים, אך כאלה שאינן רואות לנגד עיניהן רק אינטרסים מגזריים אלא ערכים, חזון וייעוד משותף. נציגי הציבור ייבחרו לא רק לפי עמדותיהם הפוליטיות אלא על פי כישרונותיהם הביצועיים, יושרתם ומוסריותם, ובעיקר מחויבותם המוחלטת לקיומה של מדינת ישראל.
יש לנו סיפור משותף עתיק יומין, שקיבל עם השנים גוונים שונים ומבעים מגוונים, אבל שורשיו מגיעים עד אברהם אבינו וצמרותיו מי יישורם. אנחנו משפחה אחת, משפחת ישראל. סיפור משותף אינו אומר שהיחיד או הקבוצה מוותרים על ערכים ועמדות אידיאולוגיות, אלא שכל צד מוכן להכיר בעולמות הערך של זולתו, וגם לוותר למען החיים המשותפים על הארץ הטובה הזו. חובה עלינו ללכד מחדש את החברה הישראלית סביב אתוס ישראלי שכולל את כולם אך גם מחייב את כולם.
נכנסנו אל המלחמה הזו מתוך משבר זהותי, ערכי וחברתי עמוק. בנינו בחזיתות השונות מלמדים אותנו על היכולת של הקבוצות השונות לפעול יחד מול האתגרים הביטחוניים הקשים, והם מחייבים אותנו להמשיך לפעול יחד גם מול האתגרים של ניהול מדינה בימים רגילים. אי אפשר להחזיק עוד חוזים נפרדים לכל מגזר, ולעודד באופן מובנה סקטוריאליות. לא ניתן עוד לקבל חובות וזכויות של אזרחים בהתאם לזהותם המגזרית. לא בשירות הצבאי, לא במערכות החינוך ולא ברווחה ודיור.
לנגד עיניי עומדות כעת הפנים היפות והאמיצות של כל הנופלים מאז השבת השחורה, והם רבים כל כך ומופלאים כל כך. עלינו להיות ראויים לקורבנם הגדול. הבה נפסיק להיות צודקים כל כך. נבקש איש מרעהו סליחה על השפל שהגענו אליו ערב שמחת תורה, ונבטיח לעצמנו שבמדינה החדשה לא נרשה עוד לאיש לפורר ולרסק את מרקם החיים המשותף, ולהחזיר אותנו אל היום שלפני שמחת תורה. נשאל את עצמנו ולא את זולתנו איפה אני טעיתי, איפה טעתה הקבוצה שאני לכאורה שייך אליה. זו חובתנו כלפי הנופלים וכלפי עצמנו. הגיע הזמן לחידוש הברית מתוך חמלה, אהבה וענווה.
