לא רחוק היום בו נחזה בתוצאות המחאה ואי ההתייצבות לשירות. הרבה מדברים על תוצאות השסע בעם, אך יש לשים דגש על עניין לא פחות חשוב: ההשלכות על יחסי הצבא-חברה, שאט אט נותנות את אותותיהן בשטח.
נתחיל בכך שיש מאפיינים ייחודיים למחאה, שאנו בעיצומה מעל לחצי שנה, בהיבטים של יחסי צבא-חברה. אחד מהמאפיינים המרכזיים הוא שנושא המחאה אינו קשור הפעם לפעילות הצבא, זאת בניגוד לעבר שבו מניעי הסרבנות היו קשורים לאופן שבו פעל צה"ל באיו"ש או בלבנון.
מאפיין מרכזי נוסף הוא שהמחאה הנוכחית הינה "עממית" רק למראית עין. הרי אפשר לראות בבירור שיש יד מכוונת למחאת המילואימניקים הכוללת תוכנית סדורה, מימון נדיב, שימוש במשרד יחסי ציבור, שימוש האמצעי התקשורת המסורתיים והניו-מדיה ואף תלבושת אחידה. מעבר לכך, במחאה הזו יש מעורבות משמעותית של אלופים בדימוס (ומקביליהם בארגוני ביטחון אחרים) שמגלים הבנה, מסכימים ואף מעודדים אי-התייצבות.
את ההשלכות שבגרירת הצבא ומערך המילואים לתוך הוויכוח הפוליטי ואיומי הסרבנות ניתן למקם על ספקטרום רחב: בין אם כסכנות לטווח הקצר ובין אם כסכנות לטווח הארוך.
בטווח הקצר יש סכנה לפגיעה בכשירות של הצבא כתוצאה מאי-התייצבות חיילים לשירות. משמע, משבר חברתי החודר לתוך הצבא העלול להביא לפגיעה ברוח הצבא, בלכידות, ובאחוות הלוחמים בתוך היחידה ובין היחידות שונות.
בטווח הארוך ישנה סכנה שתיווצר לגיטימציה ממשית לאי-התייצבות, פגיעה בדימוי הממלכתי של הצבא, אתוס צבא העם בכלל ואתוס מערך המילואים בפרט. נוצר מצב כי במשברים עתידיים, יהיו ניסיונות לגרור את הצבא לתוך ויכוחים פוליטיים בעקבות מה שנתפס כהצלחה של מחאת "אחים לנשק" לעצור את החקיקה.
בנוסף, ישנה סכנה לפגיעה באמון ובמוטיבציה לשירות של חלקים בציבור הישראלי נוכח מה שנתפס בעיניהם כיחס סלחני למסרבים. השתתפות אלופים ומקביליהם בארגונים ביטחוניים שונים בעידוד אי-ההתייצבות בבולטות תקשורתית גבוהה, תביא לפגיעה באמון שיש לחלקים בחברה הישראלית כלפי בכירי הצבא כדמויות מופת שחיי חיילי הצבא נתונים בידיהם.
כאן המקום להציע כי מול המערכה התודעתית של המחאה, צריך לייצר מערכה תודעתית נגדית לא רק בתוך הצבא, אלא גם כלפי החברה הישראלית וכלפי האויב.
המסרים העיקריים צריכים להיות בעלי אופי של כשירות, של אחוות לוחמים, של אפס סובלנות כלפי אי-התייצבות, והוקעה של מפקדים בכירים בעבר שמבינים, מסכימים ומעודדים סובלנות מסוג זה. מערכה תודעתית רב-ערוצית המופנה לקהלי יעד שונים היא הכרח בעולם המלחמה המודרנית.
יתר על כן, באופן די פרדוקסלי, רבים ממי שהציגו את עצמם כאנשי מילואים, אינם משרתים במילואים בפועל ויצאו מזמן לפטור. בנוסף, במקרים של קצינים בכירים, הם כמעט ואינם פעילים. מכאן שיש למסד בשיח התקשורתי את המושג "בדימוס", ומעבר לכך, לבסס מדיניות המגדירה כי מי שאינו משרת במשך שנתיים יש להוציאו לפטור. במקרה בו יש חשש שנצטרך לגייס בחירום את אותם האנשים, ניתן פשוט להקפיא את מעמד מילואיהם ולהעבירם למאגר העתודה.
נקודה נוספת היא שצריכה להתפתח דרישה מקצינים בכירים ומפקדי יחידות במילואים לנהוג בממלכתיות, כשהם מתבטאים בנושאים צבאיים וכאשר מציגים אותם (אפילו בעל כורחם) בדרגתם וביחידתם. קצינים בכירים ומפקדי יחידות המשתמשים בדרגתם ובתפקידם ואינם נוהגים בממלכתיות יש לטפל בהם בשיח פיקודי ולשקול את שחרורם מהצבא.
פתרון הכרחי נוסף, הוא טיפול מקדים של מפקד יחידה בקרב חייליו שמסוגל למנוע, במקרים רבים, אי-התייצבות. ההנחה הבסיסית צריכה להיות שחייל נקרא להתייצב למילואים מכוח החוק, אלא אם כן מדובר בפעמים שצו זה כרוך בהתנדבות, כתוצאה מחריגה מהוראות הזימון שנקבעו בחוק המילואים. בשורה התחתונה חייל שאינו מתייצב, יש לטפל בו משמעתית. לכן, מי שבוחר לבטל את התנדבותו ועבר את גיל חובת השירות על פי חוק המילואים, יש להוציאו לפטור לאלתר.
לא פחות חשוב מכך, סלחנות בתחילת המשבר תביא רק להגדלת המשבר. כמו כן יש לחדד את מושג ההתנדבות. הרי עם תפקיד מגיעה אחריות לכשירות מתמדת ולכן אי אפשר להשעות התנדבות. מי שאינו רוצה להתנדב, למעשה מבקש לשחררו מתפקידו – דבר שיגרור את הוצאתו לפטור.
כנקודה כוללת שיש לתת עליה את הדעת, במחאה נוצר, לפחות בעיני רבים מהציבור, דימוי שיש "מעמדות" בצבא בין חיל האוויר לחילות היבשה בין יחידות עילית ל"גדודים" ובין הטכנולוגים לבין הלוחמים. יש לוודא שקיים גיוון של כלל הפסיפס הישראלי בכל יחידות הצבא. השונות ביחידות הצבא תתרום בוודאות לחוסן החברתי של יחידות אלו.
